את התווית "סטנד-אפ" עדיין יכול דני סנדרסון להכניס למודעה על הופעה קרובה שלו. גיבור בידור ישראלי שליחו נס, אבל הוא  משיג אותו. "כוורת" ו"גזוז" ו"דודה" הם אלבום תמונות שסנדרסון מעלעל בו בנחת עם בניו ונכדיו, אבל ימשיך להשתמש בו בצדק גם לצורך הקריירה בעשור השביעי שלו.
סנדרסון המשיך להתפרנס מנוסחת-בידור, שאיך שלא תשנה את משוואתה, היא תיראה כ"חבילת בידור" מוכרת, בטוחה מאוד מבחינת הבדרן והקופות.
נעבעכי,ממזרי, מצוין בתחום הפרודיה וממשיך לספק בוכטה של להיטים, פופ סיקסטיז עם הפלצטים וההרמוניות המתוקות, מוטיבי ריתם אנ'בלוז ורוק סטנדרט, מתוך איזה געגוע נוסטלגי וקריצת עין. בסינתזה בין טקסט עברי לרוק אמריקני והצדעה לשישים הוא האחד והיחיד.
יהודה עדר, מוסיקאי, גיטריסט וידיד טוב, כתב בפתח החוברת המצורפת לדיסק "המיטב", שדני סנדרסון הוא קודם כל רוקנרוליסט, שצריך לבחון את השירים שחיבר דרך נגינת הגיטרה החשמלית. אני לא בטוח שאני מקבל ב-100% את האבחנה הזו. בסופו שלדבר, סנדרסון איננו ג'ימי הנדריקס מקומי. הוא יוצר ורסטילי של חוויות והשפעות שונות כולל הפופ-רוק האמריקני של שנות השישים, ובעיקר ההרמוניות המוכרת של הביץ' בוייס.
סנדרסון יצר סגנון מאוד ייחודי שנשען גם על ההשפעות המקומיות, גם על ריתם נ' בלוז וגם על רוק ודוו-וופ ופופ סיקסטיז. זה בלט כבר בחומרים של "כוורת" (שאינם נכללים למרבה הצער ב"המיטב") וגם בשירים הנסתרים כ"היא, אני והוא", אבל הגיע למחוזות אחרים על מפת המוסיקה – מקצבים מגוונים,אסטה-אסטה, הורה, עיבודים שמגיעים עד הבלקן, שחלקם מתחברים גם עם ההומור המיוחד לו. שירים כ"סיבה לחיות" ("אני אדם פשוט סוניה"), "אור", רותיל'ה, "חתונה", "מה הדאווין שלך", "שקט, שקט", אינם בדיוק שירי גיטרה חשמלית במובן הרוקנרולי של המילה.

המוטו של סנדרסון – לקחת כמעט כל נושא "רציני" ודרמטי,  ולהעבירו למגרש ההומוריסטי-קליל-האופטימי שלו. אלה התפלספויות קלילות וזחוחות על גורלו המעורפל של הבנאדם. תופר את החוכמות הקטנות שלו על 'הצרות הגדולות', האישיות, הלאומיות, גם נושא כמו בדידות מגיע בשיר "שקט, שקט" בקריצה, ואם תקשיבו לשיר הנפלא "שיר רועים" תקבלו את זה בהיבט הפולקלוריסט, מעין שיר כפרי נוסטלגי.
לטעמי, זו גדולתו של סנדרסון, לא רק בהשפעות האמריקניות, אלא ביכולת לקחת את השירים לתבניות מוסיקליות עממיות, כי אחרי הכול סנדרסון באופיו נשאר יוצר רוקנ'רול מאוד "פולקלוריסטי", כזה שפונה למכנה המשותף המקומי הכי רחב, הוא הישראלי שיודע לנגן בלוז והורה, רוק ואסטה, והשיר "אצל הדודה והדוד" הוא בדיוק תמצית הפולקלריסטיות הזו. אם מצמצמים את עשרות שיריו ל"קלאסיים" מכל מחוזות דרכו המוזיקלית, מגיעים למסקנה שכמו הרפתקן גדול – תמיד הלך אל הלא נודע.