הייתה חגיגה יוונית שלא ניתן לתאר במילים. אבל נתחיל מהסוף: פוליקר הבין שבימים אלה בלתי אפשרי חגיגות נטו, כשבחוץ האדמה רועדת. הוא בחר לסיים בשיר המצמרר "איך קוראים לאהבה שלי" – השיר היחיד בעברית בתוכנית, שיר שמגויס בעת שחשים כי השמים נופלים עלינו. "זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה. יכול לבוא אסון. ייאוש, אבל עדיין תקווה". פוליקר כמו עצר לקראת סיום לומר: יש באן מלחמה. היא מתרחשת בתוכנו, כאן ועכשיו, זה לא האש. זה הגפרור, וזה אתה וזה אני.
נע בין תחושת חושך לקרן אור בקצה המנהרה הקודרת. קול מעומק הנשמה, משדר חרדה בלי להתבכיין. ככה שרים. בעוצמה מופנמת. והמנגינה, איך לתאר יופייה במילים? כך הסתיים המופע, אנטי קליימקס מצמרר.
"איך קוראים לאהבה שלי" השיר היחיד בעברת בסיום
ועכשיו אפשר לחזור לסיבת ההתכנסות: מילים לא יתארו את מפגן המוסיקה היוונית שפוליקר הגיש. מבחינתו – חזרה לסלוניקי, העיר שהותירה בו פצע עמוק, העיר ממנה גורשו הוריו ונשבעו לא לשוב אליה לעולם. טראומת סלוניקי המשפחתית לא שחררה אותו מיוון, מתרבותה. שירים שהוא שמע בילדותו הלכו איתו לאורך כל דרכו והפכו חלק מהדי.אן.איי האומנותי שלו. זה השורש של החיבור שלו עם עצמו, עם הוריו, עם יוון.
זה החל לפני 38 שנים עם אלבום המופת והמופע, "עיניים שלי". שיא החיבור וסגירת המעגל הוא ב "סלוניקי • חיפה • תל אביב" 2023, מופע שכל כולו ביוונית. נטו יוונית. לא איזונים של מוכר ולא מוכר, לא ערבוב שפות – אלא כפי שפוליקר רצה – חלק ראשון – השירים שהם פס הקול החיוני שלו, חלק אחרון – השירים שמוציאים את עם ישראל ממושבי ההיכל הנוחים לכיוון הבמה.
מה קושר אותנו כל כך למוסיקה יוונית? מה מושך את הישראלים אל צלילי הבוזוקי ואל מקצבי החסאפיקו והציפטטלי ומוסיקת הרמבטיקו והלייקה? לכאורה, ניתן היה לחשוב, שהמוזיקה היוונית, השפעתה וחדירתה למוזיקה הישראלית מסמנת איזשהו מכנה משותף תרבותי, בסיס מוזיקלי שסביבו מתקבצים כל פלגי החברה. בחינה מדוקדקת מגלה שאין תכונה אחת שמאחדת את כולם. המוסיקה הזו פונה לאניני הטעם כמו גם אל המוני המוחאים בכפיים, ברגליים, בפיזור שטרות ובשבירת צלחות.
אצל פוליקר זה עניין אישי עמוק. הוא מדביק אותנו בו וסולל דרך נפלאה אל תרבות המוסיקה של יוון. מי שנולד כליאונדס פוליקאריס ב-25 בדצמבר 1950, מנסה לשים קץ לפחד, עיניו פקוחות לראות את הקסם של פעם. הגיל כן קובע, אבל לאו-דווקא הכרונולוגי, ילד בן 72 ממשיך להיות ילד של החיים, מחובר לשורשיו, לאמת שלו. הסיפורים בין השירים מגיעים אפילו מהמיתולוגיה היוונית, ממלחמות תורכיה ויוון, מהיוצרים הגדולים של יוון שקשרו אליו קשר עבותות (מנוליס רסוליס), מסלוניקי האהובה, מהחיבור שלו לחיים רומנו מאז "עיניים שלי", שמצטרף אליו למחרוזת להיטים.
פוליקר ישוב רוב הזמן על כיסא כראש שבט, מקרין חיוך חם של הנאה גדולה, וברגע נדיר מתרומם ממקום מושבו לפזז בקלילות מאופקת.
פרפקציוניסט. קול מעומק הנשמה, העוצמה מופנמת, הפשטות היפה והכובשת. התזמורת הנהדרת שמאחורי גבו. פוליקר נטו יוונית מגיע מתחושות אמת, עם כמות אדירה של נשמה היוצאת מצניעות, מאינטגריטי, כאילו זו שפתו הראשונה במנגינות, בקצב. זהו ליבו היווני של פוליקר, והוא חם ואנושי לא פחות מליבו הישראלי.
הפקה חבל"ז. מושקעת, מוקפדת. הנגנים שמעניקים מינונים נכונים, פוליקר נותן שאו, כי יש לו חומרים לשאו, וזה חלק מהאסטרטגיה של הערב. נכון, פוליקר עדיין לא מגיע לג'סטות של שלמה ארצי בקיסריה, אבל הוא נפתח. חם, לבבי, סמכותי, מתקשר, והוא עושה מוסיקה כמו אמן יווני גדול.
אני מוכן לקבוע ולחתום: פוליקר הוא כיום האמן הים-תיכוני המרכזי האותנטי החשוב במוסיקה המקומית. בניסוח אחר:האב הרוחני של הפופ הישראלי הים-תיכוני בשעותיו היפות.
יוני פוליקר – בוזוקי וניהול מוזיקלי// עמית הראל – קלידים וניהול מוזיקלי// אסף רייז – תופים// אמיר פינטו – כלי הקשה// שמוליק שמיר – גיטרות// יוגב כהן – גיטרה ובוזוקי// יונתן לויטל – בס// פרנסיס אספניולי – כינור סולו// שני מיבר (ניקי) -כינור// גליה חי – ויולה// חן שנהר – כינור// הילה אפשטיין – צ'לו// סלעית להב – כלי נשיפה ואקורדיון// אריאל קסיס – קאנון// אורית שלום, יעלי ארז – שירה וקולות
אורח: חיים רומנו – בוזוקי
ניהול אומנותי: לואי להב
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
פוליקר שר ביוונית עיניים שלי
מחרוזת עם חיים רומנו
נשקי אותי
