האקווריום של מפעל הפיס נדד לבית לוינשטיין יחד עם אמיר דדון ולהקתו. המעבר מתבקש בימים שהמדינה עסוקה בשיקום של אלפים, במיוחד עם זמר כמו דדון שמביא עוצמות רגש משיבות חיים. לדדון נשמה יתרה. הוא משדר עוצמות שמגיעות ממקומות תחושתיים אמיתיים.
דדון, חי ונושם את השירים. בשיר "אבא" גם הפנים מדברות. ההבעה משמשת רקע לצלילים. הפניה לאבא היא ניסיון לחבור לעצמו, למעשה – למלא את החסר. החסר מקרב, מייצר געגועים, תהיות, כמיהה למגע. הוא מבקש "תשיר לי שיר כאב / שילטף את הלב". מטפורה שהיא נחמה פורתא.
השיר "מעגל החיים" הוא מסע לאורך מהלך חייו של האדם ללא יכולת לעצור. לאן הוא מוביל? הילד הוא ששואל – "לאן תיקחנה דרכי/ לאן תוביל נשמתי". התשובה אינה עוסקת בשינוי, אלא בעובדות תמוהות משהו – "אין צער בעולם יש רק געגוע", "והים יישאר אותו ים". גם שירים שאהבו, שלמרבית האכזבה גם הם יצאו ממעגל החיים. בתוך המציאות המכתיבה הזו יש משהו שבכל זאת נשלט כמו ההבטחה שהוא יישאר לצידו של הילד וישמור דרכו.
דדון שר את השיר כבלדת עם, מוסיקה סולידית, קצב מיד טמפו, וטון שהולך ומתחזק והופך יותר ויותר חזק רגשית, כמו כדי להעצים את התובנה.
גם ההופעה בבית לוינשטיין מראה שדדון אינו מתיישר על טרנדים מוסיקליים. הוא מחפש דרכים לשיר אמיתות, ואינו מתחייב לסגנון. הוא סומך יותר על האמירה שלו ומעניק לה כוח רגשי מהסוג שרק זמר כמוהו יכול להעניק.
המנעד התחושתי מוביל לפסגת הרגש, למפגש הלבבות בין "קודש לחול". שירה אינה מן הַשָׂפָה וְלַחוּץ. ככה לא שרים מבלי להזדהות עם תוכן הדברים.
אמיר דדון באקווריום במרכז הרפואי לוינשטיין ברעננה
שירים: רשימת שירים: הרוח הטובה, מעגל החיים, אבא, בין קודש לחול
נגנים: גיא לנדאו – גיטרות, צוק דבוסק – בס, גל דהן – כלי נשיפה, אלון מוטקין – קלידים ומחשב, תומר צידקיהו – תופים.
ניהול אומנותי: גלעד כהנא בימוי: דרור פז
