דני רובס סיפר כי השיר השיר הזה נכתב בחדר מלון קר באמצע סופת שלגים בניו יורק לפני המון המון שנים. הוא היה אז הגיטריסט של שלמה ארצי. צעיר ומזוקן (גם על הראש למעלה) וגעגועיו כתבו בעצמם את המילים והמנגינה. הבית הישן עליו מדבר השיר נהרס לטובת בית מגורים גבוה וגנרי. דרך העולם. אבל בשירים הוא יעמוד לנצח.
ללא ספק – קלאסיקה ישראלית. על שמו נקרא גם האלבום שיצא ב-1987 בהפקת נתן כהן, שבו בלטו גם שירים כמו "לא נרדמת תל אביב", "זה לא אני", "מחר הוא יחזור".
השיר הנוסטלגי מתאר את הגעגוע לאנשים שפעם היו חלק מהחיים שלו/ שלנו, אך נעלמו או התרחקו. הוא מתמקד בזמן שחולף, בזיכרון ובפנים ושמות שהיו משמעותיים בעבר, אך עם השנים נשכחו או איבדו נוכחותם הפיזית בחיינו. השיר נכתב בהשראת אירועים אישיים בחייו של דני רובס, והוא נוגע בעדינות ברגשות רבים שאנשים יכולים להזדהות איתם – געגועים, אובדן, אבל גם הכרה בחיים הממשיכים. המילים פשוטות ומדויקות, ללא התחכמויות או דימויים מורכבים מדי, מה שמאפשר לכל אחד להתחבר לתחושות שהשיר מעביר.
המלודיה השיר היא בעלת איכות לירית, פשוטה אך עמוקה, מעצימה את תחושת הגעגוע והזיכרון. השירה העדינה והרגישה של רובס נותנת תחושה של אינטימיות, כאילו הוא שר ישירות לקהל על חייו הפרטיים.
בזכות המרכיבים הללו, “פנים ושמות” ממשיך להדהד גם שנים רבות לאחר צאתו.
דני רובס פנים ושמות
נוסע על כביש מהיר
מגע החורף שבאויר
ובחלון שלי הנוף חולף מולי
או שאני חולף מולו
כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות
הוא מכוון כליו, אני דרוך אליו,
רוצה לדעת את כולו
ואז עוברים בי שלב שלב
מי שהייתי מי שעכשיו
כל הפנים והשמות כולם
כל השירים שהם לקחו איתם
ואז אימי מרחוק
והד קולות רחוקים של צחוק
ריחות של יום שבת, אבי מרים מבט
ושתי עיניים עייפות
ובחצר של ביתי
ירוק טהור כמו בילדותי
השער הגדול, וחריקת החול
ושתי רגלי היחפות
כמו עוברים בי שלב שלב…
