הראפ של לוקץ' עוסק בתופעה שממדיה כמגיפה ושכותרתה – להתמודד או להתמוטט? התמודדות עם קשיים נפשיים היא מסע מורכב שיכול לכלול רגעים של כאב,חוסר ודאות ולעיתים גם תחושת עומס שמובילה למחשבות אובדניות.
השאלה האם נוכל להתמודד, או שנמצא את עצמנו קורסים – משקפת את הדילמות שמעסיקות רבים שנמצאים במאבק אישי מול מחלות נפש, טראומות או מצבי לחץ קיצוניים. שירי ראפ המתייחסים לבעיות נפשיות יכולים להיות עוצמתיים במיוחד, שכן ראפ הוא ז’אנר שמאפשר ביטוי אישי וישיר, ומילים הן המרכז של היצירה. אמנים רבים השתמשו בראפ כדי לשתף את מאבקיהם האישיים בנוגע לנפש קורסת.
לוקץ' מפרט רשימה ארוכה של בלגנים אישיים בדחיסות כזו, שברקע קול נשי קורא לו לנשום עמוק. הבית המלודי ששר דודא מהווה כביכול פאוזת ריכוך, אבל גם כאן המילים נמצאות לגמרי בתוך הטראומה – "להיגמר לרגע, להעלם לנצח, זמן לא עוצר לרגע, להתמוטט או להתמודד". השאלה המהותית הזו עומדת במרכזו של השיר שמציג את לוקץ' כראפר שמדבר בכנות על עצמו, מה שמעניק לשיר נקודות זכות על אותנטיות.
לוקץ' מארח את דודא מתמודד
מחשבות, מחשבות טורדניות
לוחשות וצועקות שאני לא צריך לחיות
אוכל סרטים, בונה בראש שלי תסריטים
על כל הפעמים שהתנהגתי לא מתאים
בשירותים או במקלחת או לפני ש׳אני נרדם
הסרטים רצים בראש ואני לא נרגע אף פעם
האשמה והלקאה עצמית קשה
אם הייתה לי משאלה אחת אולי רק בקשה
הייתי מבקש רק שקט, שקט שקט
המוח שלי בלופים משדר לי את הלקט
הקבוע כל שבוע, תמיד שאני ברע
או באמצע השיגרה אני פתאום מופגז ברצף
אם זה חרטא שעשיתי בתיכון, מה אמרתי לא נכון
על הערה לא במקום, כן
או אולי על זה ששוב אכלתי רגשי
על הפחד לצאת קיטשי אם אמרתי משהו קרינג'י
כל החיים שלי בדיסים, פוסטים שמנופוביה ומה לא
כל יום חוסם בפייסבוק ואינטסגרם תזבלות
הלו, אני בן אדם כל הערה שורטת
הרעל שכותבים עליי חודר למערכת
זה משתלט עליי ולא נותן לי מנוחה
עמוק בלילה יש לי נקודת בריחה
מתעורר ושוב מרגיש בודד
פעם קראו לי משוגע היום קוראים לי מתמודד
להיגמר לרגע להעלם לנצח
זמן לא עוצר לרגע להתמוטט או להתמודד
על הנייר החיים שלי הם פרפקט כמו תמונה מקטלוג
בן עשירים חי מהשירים אין לו מה לדאוג
הייתי מת לטיפה שקט, שהווליום קצת ירד
לא מתבייש להודות שאני חושב להתאבד, לפעמים
עומד על קצה תהום אין ספור פעמים
במסעות של הרס עצמי בסוף הימים
הכי קשים אני צורח ובוכה אני טובע ושוחה
אני צוחק למציאות בפנים
ולפעמים אני אסיר של מחשבות כפייתיות
שמספרות מעשיות שהמציאות
רחוקה מהאמת אבל בפנים אני כבר מת
תקוע על הקו הדק שבין שפיות לאי שפיות
ולפעמים אני בוכה ומבקש מאלוקים שאני יודע ששומר עליי שניה אחת של אומץ
ולקפוץ מהקצה הזה ופאקינג לסיים את זה כואב לי כמו עינוי אני כמו אטלס עם הכובד, העולם על הכתפיים שלי
להיגמר לרגע להעלם לנצח
זמן לא עוצר לרגע להתמוטט או להתמודד
