עוד לפני שהספקתי להאזין, שם השיר ("אימפריות של שקרים") נטע בי מחשבה ששרית חדד עושה מהלך של מעבר לשירי מחאה על המקום בו אנו חיים.  תקראו למחשבה אשליה או אכזבה. טעיתי בגדול: שרית נשארה באזורי הנוחות שלה – התקרבנות של אישה נבגדת, נושא נפוץ בשירי פופ מזרחי לפיו הדמות הנשית מתוארת כקורבן חסר אונים לבגידה או עזיבה של הגבר. המסר הזה מעצים את דמות האישה הפגועה, אך לעיתים גם מקבע אותה במעמד פסיבי, זו שחווה "דמעות וסיוטים" וחושפת כי הייתה נתונה לבוגד שעבד עליה בשקריו, ובמטפורה קיצונית – מגלם "אימפריה של שקרים".
זהו סוג שירים שמשמרים סטריאוטיפים מגדריים, גם כששרית חדד נותנת ביטוי רגשי עוצמתי של כאב,  זמרות כמו שרית חדד, עדן בן זקן או נסרין קדרי שרות על בגידה לא רק בכאב, אלא גם בכעס, ורק לעיתים נדירות – קוראת לעצמאות האישה. הפופ המזרחי בנוי על מסורות של מוזיקה עממית, שבה הבעה רגשית עזה היא חלק מהותי. ההתקרבנות יכולה להיתפס גם כהמשכיות של שירי קינה ואהבה לא ממומשת מהתרבות הערבית והים-תיכונית.
מה שמעצים את השיר הוא לחן דרמטי, עיבוד תזמורתי , שמחזק את תחושת הפגיעה, הכאב ומוסיף למלודרמה. זהו פוטנציאל לחיבור רגשי עמוק עם הקהל, במיוחד בקרב קהלים שחווים או חוו סיטואציות דומות.
כאמור, בשביל חדד זה הלחם והחמאה שלה, תפור היטב למידותיה, כולל כל הקלישאות וההיסטריה בסוף השיר שנלקחת כמו מתוך ריב בינה ובינו שנשמעת לא קוהרנטית בעליל: "איך אתה לא מתייבש / לשוב ולשקר לי בעיניים". 

שרית חדד אימפריות של שקרים