לפני "אבסורד" יש לו כמה מילים להגיד על המקום בו מתקיימת ההופעה: "כל כך רציתי להכיר את שאול מזרחי (הבעלים). לפני כמה חודשים אמרתי לו: אופיע בברבי בתור חתול המחשב את קיצו בתוך שק. נעשה חמש הופעות ונראה איך בגילי אני מסתדר עם כל האופרציה הזו".
החתול אוטוטו בן 76 יצא מהשק וחזר להיות נמר כמו במקום בו זורחת השמש בלילות. חלק מהקהל הקבוע של הבארבי רגיל לאמנים צעירים יותר או להופעות רוק. מופעי קיסריה נתפסים כבר “מגרש ביתי” של שלמה ארצי. הקהל שם גדול, הציפייה גבוהה. יש תחושת “אירוע” רחב מימדים. בארבי זה מהפך? – ממש לא. יש לי הערכה שהקהל הנאמן מקיסריה ממשיך את הסולד אאוטים גם בבארבי.
נכון: הלילות בבארבי אומרים שיש לו מקום חדש להופעות, ובאיזשהו מקום קראתי שהשעתים וחצי לא הספיקו לו כדי למצות את החוויה. "אבסורד" כמו הרבה שירים אחרים כבר הופקע ע"י הקהל מחלקתו האישית. הפך נחלת הכלל. המנון שירה בציבור.
בפודקאסט סיפר שלמה ארצי: "בארבי זה אידיאליזם. כל מיני אמנים מרגישים את זה. הקהל שם – עובר מטמורפוזה. הם נכנסים לאולם והם בקריז, וגם אני בקריז. זה מזכיר לי הופעות בשנות העשרים שלי…"
משדר נמרצות על הבמה, רץ, קופץ ונותן הופעה ארוכה בלי “לחתוך באמצע”.הקהל שר איתו כמעט כל שיר מתחילתו ועד סופו. זו אווירה של “יחד” לכל אורכה.
"בארבי" זה קרבה לקהל: מדבר יותר, משתף, מאלתר – תחושה של סלון עם חברים, גובה עיניים פחות הפקה, מינימום אפקטים, מקסימום מגע אישי. חוויה רגשית וקהילתית.
חווית הקהל בהופעות של שלמה ארצי נחשבת לאחת הייחודיות ביותר במוזיקה הישראלית — והיא חורגת בהרבה מהשמעת שירים בלבד. זו חוויה תרבותית, רגשית ולעיתים כמעט רוחנית, שבה הקהל הוא לא רק צופה – אלא משתתף פעיל, שותף לרגש, חלק מהשיר.ההופעות שלו נמשכות לעיתים קרובות מעל שעתיים, ואף שלוש. יש להן תחושה של עלילה רגשית: מתחילים רגוע, עולים, מתפרצים, ואז נרגעים שוב.
הקהל שר כל מילה. לעיתים ארצי אפילו מפסיק לשיר – והקהל ממשיך את כל הבתים לבד. יש רגעים של קתרזיס משותף, שבהם כל הקהל שר בקול אחיד, חוויה נדירה באירועי תרבות. הקהל יוצא בתחושה שהוא עבר תהליך נפשי או מסע פנימי. מבחינה זו ההופעה בבארבי אפילו העצימה את החוויה.
נגנים: מאיר ישראל – תופים, אבי סינגולדה – גיטרות גיל פלדמן – פסנתר וקלידים, אייל מזיג – בס, רז שמואלי – שירה וגיטרה אקוסטית, שי מאירי – כלי נשיפה, נעמי קר – כינור
