מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון, קיבלנו על הפתיחה קול חנוק-עמום, שנכנע לסאונד חזק, תאורה מרהיבה (צל"ש גדול לתאורן), שפתחה נפלא את הבמה. היתה התרגשות באוויר: לידי צילמה גברת את המופע באייפד. בן זוגה צילם בנייד. המעריצות לא הפסיקו לצלם ולהצטלם. גם שרו בשמחה גדולה ובמקהלה עליזה את השירים הכי עצובים.
נתן גושן שר שירים עצובים על אהבה. מופע פופ כזה אינו המקום לבחון אמן מנקודת המבט המנתחת הקרה, כי יש כאן חגיגה מנקודת מבטן של המעריצות. גושן יותר ממשתף פעולה. מה הכאב שלו? עזבו. להיסחף עם גושן הנואש ברגשותיו? בטח לא בערב רוק, שבו השירים מושרים כהמנונים. מי שלא שמע את הקהל מצטרף ל"כל מה שיש לי" – לא שמע המנון פופ ישראלי מימיו.
מנגינות קליטות, בלדות נוגות, טונים רגשיים. זה עובד. נתן גושן אפילו אינו משדר דימוי מיוסר. הוא בחור מספיק אינטליגנטי, בוגר ומוכשר, כדי להבין שהוא עובד בעיקר בשביל הקהל הזה, למרות שבאלבום החדש שלו, הוא מכוון לנתיב מיינסטרימי בוגר יותר, רגיש יותר, אמין יותר ממה שהכרנו אצלו.
הוא פתח ב"זה שלנו" ("בואי נלך הלילה לישון,/ תפתחי חלון ותכבי את האור./ הרוח הקרה שתבוא/ עד מחר תראי איך שהכל יעבור"), והגיע בהמשך עד שירים נפלאים כמו "יודע", "ילדי שלי". המילים והמנגינות מובילים לעונג נוגה, שיש בו תחושת התעלות סוחפת. בנתיב שנתן גושן בחר בו – הוא מצליח פה ושם להמציא את עצמו מחדש.
המלודיות המלנכוליות נעטפו בהפקה חזקה, אולי חזקה מדי של גלעד שמואלי, אני מדבר על שירים כמו "דקה משיגעון", על מי שמתגעגע אנושות לאהובה – מלודיה נפלאה, שיר שמושר מתוך צער של אמת. השיר "סערה" – על הימצאות של דמות מרפאת בקרבתו – על השקט בעינים, שמעביר את הכאב בתוך סביבה של סערה. שיר בקצב מידטמפו, מנגינה קסומה, עטופה במעטה אקוסטי חם, רגיש ומרכך. "ילדי שלי", המושר בלשון נקבה מתוך הזדהות עם דמותה של אם המתגעגעת לבנה.
כאמור, מהמקום שניצבתי – התאורה מהממת. הסאונד לעיתים חזק מדי, מטפס על השירים. התופים נשמעו, הגיטרות פחות. קולו של הזמר הגיע עמום. וגם: הניסיון לייצר חגיגה מכוונת רוק בא לעיתים על חשבון האינטימיות שמקבלים מגושן בהאזנה לדיסק. אם הגעת ללא האזנה מוקדמת, יכולת לשאול, מה הכאב שלו? מה מקור ההבעה, הדרמה? מצד שני, אין מצב שמישהו הגיע לערב הזה לוח חלק. מהקומה השנייה במועדון התאטרון, היה ברור שהקהל קיבל את מלוא התמורה למחיר הכרטיס.
שירים: זה שלנו, רץ לשום מקום, למרות הכל, כל מה שיש לי, דקה משיגעון, Thinking About It, עדיין ריק, ילדי שלי, Powerful, אל תשכחי לחזור, סערה, מה אני בלעדיך, נושבת באוויר, איפה את, עוד, מה אם נתנשק, דברי איתי יותר
צילום: מרגלית חרסונסקי
וידיאו: כל מה שיש לי
