אלבום חדש לעמיר בניון, ואני מוצא עצמי עוסק/עסוק בהבנת הנקרא, עוד בטרם מוסיקה, ובמילים פשוטות: למה התכוון המשורר, ואם לדייק המשוררת. מרים בניון שמה, רעיתו של עמיר. חמשת השירים (המילים) שעמיר בחר מפרי עטה מיוחדים, לא פשוטים. מאתגרים.
הנועדו? נועדו גם נועדו. קולו ב"עץ על מים" מראה כי המפגש מוביל אל פסגות חדשות. מרים עוסקת בדרכה המטפורית בשאלות מהות חיים וקיום. "עץ על המים/ לא יכול בלי/ שורש לא נוגע/ הוא לא שבע/ מתמלא ולא חדל". הכאב קיים בחוסר ההבנה, מדוע הרוויה אינה סוף פסוק, מדוע נמשכת הצעקה.
השיר "עץ על המים" מזכיר פסוק מתהילים: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו" – שנאמר בהקשר להצלחתו של הצדיק. הפרי הוא תוצאה של עבודת האדם, והאדם נמשל לעץ השדה (כי האדם עץ השדה), אבל בניגוד לתמונת השלמות שמוצגת במקורות – כאן בשיר של מרים בניון, מוצגת תמונת החסר – השורש אינו נוגע, והעץ לעולם אינו מסופק, האדם אינו מוצא את נקודת תורפה – הכאב. מהשיר בוקעת זעקה ש"נבלעת במים", וכאן אני שומע אותה,את הזעקה, בקולו של עמיר, שהוא יותר טון הצער ופחות זעקה מרה, בלחן מפותל לצליל אורגן המונד שנשמע כנסייתיי משהו, עיבוד מי-מנוחות, שמעולם לא שמעתי אצלו.
טון הנשמה ממשיך לחלחל אל מתחת לעורך ב"כמו תינוק" – מילים ולחן של עמיר בניון, שיר במקצב פופ מהיר-פשוט יותר מקודמו על אפסותו של האדם מול האל, או החיפוש העצמי מול המהות האלוקית. בסופו של דבר, גם אם הוא מסתתר (כמעשה אדם בראשית), האל רואה בו תינוק בן יומו. חוכמת חיים של הדובר בשיר – האדם צומח וגם נובל בכל יום, מתפתח ולומד, אבל גם נכשל. שיר צרוף של משורר. צליל החצוצרה (עדי מאירי) שנשזר נוסך אווירה – שהיא חלק מהקונטקסט.
מרים בניון נאחזת בסיפור קריעת ים סוף כדי לתאר את המציאות שלה ב"אחרי שנקרע הים" "אני מבינה את האימה שלהם במדבר/ כל כך הרבה טוב לא יתואר/ איך אפשר להכיל את כל הים המתוק הזה". תמהיל של מציאות ודמיון המושתת על הסיפור המקראי. משירי הפופ היותר מלודיים בדיסק, ועמיר שר אותו כמו הוא בעצמותיו, טונים של תפילה שנוסקים מעלה.
מנמיך קול ומאט קצב כדי לנסוק בהמשך לשיא הרגש. "הרגע שמתי לב/ שאני רוצה היות דומה לך… "הרגע שמתי לב מי אני בלי לקנא לך" (מילים של עמיר) המטרה תוך הכרה בבת הזוג – להגיע יחד איתה אל נקודת האור/התעלות, אולי האמונה הצרופה, אל השלמות בלי פחד – "את ואני נטייל שם יחדיו"
מקצב ואלס מלווה את "מלך בשדה" (תודה) למילים של מרים בניון.  "לא אוכל עוד לסכור עוד משברי בהירות חדה/ מתערבלים פנימה בכמוסה, באתי למסור/ כדין, וכמידת ליבי הנשבר מגעגוע למי שאתה/אתי שלא תשכח שאני תודה"
עמיר מותח קולו בלשון נקבה, כמו הוא נוטל על עצמו לשיר מליבה של הדוברת בשיר, שמקבלת את עצמה מתוך הבנה שאינה יישות שלמה, אבל מקבלת עצמה בזכות אלה שזקוקים לה, לחסדיה, לתובנותיה, לחמלתה, ואף פונה אליו (בן הזוג או האל) ומסכמת הכל במילה "תודה"
לתמהיל של משפחת בניון נכנס "כמו חצב" של נעמי שמר – על חילופי העונות ובשורתיהם, שיר על חיותם של נופי הארץ שמפעימים את ליבו ובוקעים מגרונו בשירת נשמה גדולה שעולה מן הרגבים מעלה מעלה.
ב"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ אֲהוּבָתִי" עמיר בניון בחר בדרך פשוטה להביע תחושת אהבה. משורר תהילים עשה בשבילו את העבודה, עד שזה נשמע כמעט פשטני, אבל זוהי דרכו של בניון – לנוע על הקו הדק המבדיל בין קודש לחול, בין מסורת וחילוניות, כלומר – לכתוב שיר אהבה עכשווי בקונטקסט דתי.
הלחן וטון קולו, וצלצול סלסולו מראים שהוא מתכוון ל – "אם אשכחך אהובתי, אז תשכח ימיני". הרגש חזק כאן ללא ספק מ"הבנה", הוא מוביל את עמיר בניון למלודרמה שנשמעת כמו אפיזודה באופרה שלו. השירה, הדיקציה, ההבעה, עוצמת התחושה, העיבוד – עמיר בניון במלוא תפארתו.
"חוֹפֵר חוֹפֵר עוֹד פַּעַם חוֹפֵר חוֹפֵר וְחוֹפֵר דּוֹקֵר מְנַקֵּר עַד שֶׁזֶּה כּוֹאֵב אֲפִלּוּ לוֹ" ב"עד מתי" בניון מנסה לגעת במהויות של קיום. שאלות שנשארו פתוחות, ולעולם אינן זוכות למענה בקשר עם עצמו /עם האל. השיר ממחיש-מחיה תהליך חיפוש ממושך עמוק וכואב. בניון מתאר סיטואציות בתהליך של שינוי שהדובר/יישות המתוארת בשיר עוברת. המילה "לו" בסוף כל בית היא, נדמה לי, מהות ההתרחשות העוברת עליו – הוא, שבסיומו של השיר הופכת לדיבור בלשון אני ("למתי תפרוש כנפיים ותעוף אלי") שיר פופ קצבי, שהעיבוד העניק לו מעטפת פיוז'נית בצליל נשיפה פאנקי לא שגרתי (לעמיר), שמייצר אווירה בנוסח פסי הקול של סרטי  ג'יימס בונד, שאולי אינה שייכת לקונטקסט, אבל יש בה איזשהו ניסיון להעניק צבע אחר למוסיקה של עמיר.

צליל מינורי של פסנתר וצליל מיתרים נוגים פותחים את "לא אלך מרוחך" (מילים של מרים בניון) – כדי לעלות לצמרת, על מנת לשמוע את המוסיקה, בני האדם זקוקים לסולם או כנפיים, להגיע להתרוממות רוחנית. אם רציתם לשמוע איך טון הקול מביע אמונה – זה השיר הזה.
ב"טבעות" שנפתח ב"והכי חשוב כשקצת עצוב/הכי חשוב לפתוח פתח כדי לשוב/צריך לשוב כשקצת עצוב/ חיב לשוב ועוד פעם ושוב ושוב" – בניון מגלגל את המילים ומשתעשע בהן. למרות ה"ניגון" ההיתולי כביכול של של שעשוע המילים – הכוונה רצינית. כשמגיעים לנקודת השפל, כשכבר שום דבר לא ברור, אלא שקוף – יש דרך אחת – לעוף, להתרומם מהקטנות ולפנות לנשגב.
ולסיום שיר אהבה קסום בל

י שישתמש במילה "אהבה" אפילו פעם אחת – "אם יש לך רגע" – "אם יש לך רגע אז תקשיבי/ כי אני רוצה לומר/ שאין לי מה לומר" – מבקש ממנה תשומת לב, גם אם על פניו אין למה לשים לב. מילים פשוטות: אהבה ללא תנאי. שירה צרופה בפשטותה.

עמיר בניון מאמץ-מסלסל קולו כדי לנסות לגעת בתחושה שמסעירה את נפשו, ומכאן כרגיל יוצאות בשורות. הוא מגיע, הוא נוגע בספירות נעלות בחיבור שבין הרובד הטקסטואלי למוסיקלי. מתכוון למה שהוא שר. אלבום מופלא.