את  Homelandשמענו בלייב לפני שנתיים בהיכל התרבות. החוויה חוזרת בעוצמה. לורי אנדרסון ממשיכה להיות אוונגרד מאתגר. ארבעים שנה שהיא יוצרת מה בראש-בלב שלה, לא הפקות יוקרתיות מנופחות של רוק, לא מיינסטרים מחניף, רק הסיפורים שלה, בדרך המספרת שלה. 29 שנים אחרי O Superman שעסק בתחלואיה אמריקה של רייגן, היא חוזרת להעיד שוב כעדה במשפטה של ארץ מתפוררת. Transitory Life – "חיים ארעים" שנפתח ביבבה קולית קורעת לב של Aidysmaa Koshkendey בליווי צליל כינור ובס חורק. אנדרסון מוסרת כמעט דו"ח יבש על התרבות האמריקנית העכשווית.

"אמריקה", היא אמרה בראיון לקראת Homeland, היא מקום מצוין לסיפורים. בהקשבה ראשונה. זוהי אנדרסון במיטבה, שנונה, הומור קודר, מוסיקה מסוגננת מעודנת – מסוגננת מאוד. סיפוריה אכן עוסקים בארצות הברית, פורטרט מזוקק העוסק באומה מסעירה מכל בחינה – פוליטית, כלכלית, ארץ החלומות. טון עצוב שנוגע בחיים שאבדו, אידיאלים שאינם במקומם. המוסיקה העשירה עוטפת את הקול הקודר, הדרמטי של המספרת. כמו גם את צליל הכינור שלה, שזורה אפקטים וקולות שונים (פסאדו אתנים)  וגם צליל גיטרה ייחודי של של בעלה והמפיק המשותף לו ריד.

Only an Expert הקטע הקליט באלבום,טכנו פופ מדונסס, הוא סטירה נוקבת על החלום האמריקני שנעה בן מלחמת עירק, צניחת הבנקים והריקנות של אופרה וינפרי.  והיא תגיע למקומות יותר אפלים באחת עשרה וחצי דקות של הסיור שהיא עורכת בקטע האפי  – Another Day in America. דרך קול של רוח רפאים נשאלת השאלה how do we begin again? "איך אנחנו  מתחילים שוב" וגם "הסיבה שאני אוהבת כוכבים היא שאינני יכולה לפגוע בהם… ובכל זאת רוצה להגיע אליהם". ההפקה המוסיקלית –צליל חללי כמו המוסיקה של סוף העולם.

Homeland היא יצירה של 12 קטעים, למעשה של מסע קיום, יצירה מוסיקלית של חופש רב, פסקול של דמיונה הקודח של אנדרסון עם נגיעות  ג'אז, אלקטרוניקה – מסע שמתאים לשעות הלילה המדכאות של אמריקה. אלבום שהוא לא רק איכות בפני עצמה, אלא אירוע, למעשה אחד מאירועי האמנות החשובים של שנת 2010 החולפת.

לורי אנדרסון בהיכל התרבות ת"א