האחים זו-ארץ ממשיכים להתרפק על המוסיקה ששמעו, כשסבתא רקלינה הייתה "ממוללת את גושי הקוסקוס" ומזמזמת "יה שמע אביונייך" וכשסבתא פרליקה "הייתה ממלאת את הבצק של בורקס הקשקבל ושרה "פונצ'ה פונצ'ה" וסבא מינו – עם חלחפה וכובע – "היה מושיב אתנו על ברכיו ומקפיץ אותנו לפי הקצב של "אנא בקוראנו". האחים גיא ורועי זו-ארץ מגדירים גם את הדיסק השני אחרי "לדינו ופיוט מבית אבא" – "מסע שורשים" הנובע "מתוך מחויבות לשמור על נכסינו התרבותיים מכל משמר". להצהרה כזו דרוש כמובן כיסוי ראוי והולם. האחים נזהרים מאותנטיות יתר, העלולה להפחית את מספר רוכשי הכרטיסים להופעותיהם.
לכן, האלבום הוא ניסיון למצוא מסלול עכשווי בתמהיל מעורב סגנונות, דיאלקטים, מנגינות, הרמוניות, לעיתים בעיבודים שיתאמו לרוח התקופה ("שלום לך דודי" עם יעל בר זוהר הפך לדאנס אוריינטאלי שטוח) . "נער הייתי", השיר הפותח עפ"י תהילים הוא בלדת פסנתר מלודית המתבססת על קלישאה חינוכית ("תלמד מכישלונות ולא מהצלחות") לשירה בצוותא. ישירו איתם.
המטרה היא להנעים בזמר מלודי נוגה-נעים, ולא להכביד בהיתוכים אלטרנטיביים, פיוז'ן, הפקות אלקטרוניות וכו'. אם אפשר לקרב את הטרדישן למיינסטרים – עשו האחים את שלהם.
נעימי הזמירות מגישים "פונצ'ה פונצ'ה" שיר אהבה עם דימוי גרנדיוזי ("כמו שהים גדול ואינו נגמר/ כך הכאב אצלה נותר") וגם "שותלים" בשיר את קולה המיוסר של מי שמכונה "כוהנת הלדינו", מתילדה כהן סראנו כגימיק לאותנטיות. הקול המסתלסל של גיא, המנגינה והעיבוד הבהירים והקצב הסימטרי הם כל העניין. לא צריכים אפילו האזנה שנייה. השיר כה קליט שנדמה לך ששמעת אותו כבר מאתיים פעם.
נוסחים פיוטיים יותר מסורתיים: "אחות קטנה" לפי ר' אברהם חזן גירונדי (ספרד המאה ה-13), "יה שמע אביוניך" לפי רבי יהודה הלוי בגרסה קצבית, "אנא בקראנו" לפי ר' דוד אבן בקודה (ספרד המאה ה-11) הקצבי והשמח, "יגדל אלוהים חי" לפי דניאל בן יהוד דיין (נוסח לוב, המאה ה-13)
ובכל זאת לדינו: "אהובתי" בדואט גיא זו-ארץ וסיגי הזמה – ככה, אבל "שחרחורת" זכה לעיבוד קונטרסטי יפה בשירת הנשמה של גיא (נוגה איטי קצבי-שמח), Una Pastora מושר בעידון רגוע באהבה גדולה. כנ"ל Mamma yo no tengo visto בליווי פסנתר נטו בלדינו ובעברית.
שיר העומד בפני עצמו שראוי לצאת כסינגל – "כל הבשורות" לפי לחן של אהובה עוזרי –מונולג אהבה של נפש מיוסרת ואובדת במנגינה חד פעמית. גיא זו ארץ נפעם ומרוגש לבקש ממנה "עוד רגע".
התמהיל של "קאזה זו-ארץ" אינו ממוקד, אלא יותר שעטנז בין מסורת ספרדית לפופ עכשווי, סוג של עירובים שמאפיין מוסיקאים שמתיימרים לחבור לשורשים, אבל נזהרים מלחפור עמוק מדי כדי להוציא מהחיבור פרחים מזוככים יפים.