הטון של גואטה מזכיר משהו בסביבות סרנגה. העמוק-מאונפף-יווני הזה. מכירים? מה שאומר שבשדותינו הים-תיכוניים יש עוד "סרנגות" שלא גילינו. פעם, בעבר הדי רחוק, הם התחפשו ממש לזמרים יווניים – כל מיני יאנקיס ויאניס. היום – גם סרנגה התגייר ושר חצי עברית, חצי יוונית. גואטה מנסה מתכון חפלאי שבלוני. יש לו נוכחות קולית מרשימה במסגרת דרישות הז'אנר.
הבעיה היא שאני לא מאמין למילה מהטקסט שכתב לו דוד זיגמן, שמייצר מילים לפי משקל – רק אותה רצה, למענה חיכה, איתה חלם, רק שתיקח את ידו לנצח וכל זה. אפשר לרקוד את השיר הזה בכל אירוע משמח לבב. כשרוקדים שיר כזה, אין בעיה עם מילים. בכפיים וברגליים – זה ילך בכל אולם שמחות. אם גואטה רוצה משהו מעבר לאולם שמחות – שיתחיל לעבוד, שיחפש שירים, שיצא ממעגל הים-תיכוניות המופרכת הזו. אני לא מרים כוסית לחיי הרגש של גואטה.
