את הנוסחה המצליחה אפשר לסכם בשתי מילים: יהורם ויורגוס. תרצו: יורגוס ויהורם. השידוך – הברקת רייטינג. האמרגן שמאחוריה יודה, כי כל אחד לחוד לא היה עושה סולד אאוטים כאלה מטורפים. הקשר של יהורם גאון למוסיקה יוונית – מקרי בהחלט. לא בטוח שלדינו היא הדבק החזק בינו ובין דאלארס, אבל בטח יותר מהיוונית. שני ענקי זמר מצאו דרך לעלות על מסלול משותף, גם אם אומנותית לא נועדו בהכרח זה לזה.
במוסיקה ים תיכונית מלודית כמו במוסיקה ים תיכונת מלודית, אתה מחפש את הנפשות המתמוגגות והידיים המוחאות. אלה ואלה הגיעו להיכל התרבות. השפות אינן קובעות. קח מעבד מיומן, תזמורות טובות ותקבל חיבוק. כשמתרגמים מיוונית – מתאימים את המנגינה והעיבוד, כך שהשיר המתורגם עשוי להישמע יותר עברית מיוונית, גם אם המקור הוא יווני. בדואטים מקבלים בעיקר מחווות הדדיות. הקולות של שניהם יפים, לגאון השנים עושות רק טוב, דאלראס מצדיק את הקלישאה – "הקול של יוון". איזה קול, ולעולם הוא אינו נותן לך לחוש שהוא "בא לעבודה".
הם התחילו בשני דואטים "תני לי את ידך", שיר של מנוס חאג'ידאקיס וניקוס גטסוס שתורגם לעברית וב"אברה טו". במהלך הערב פוזרו דואטים נוספים בין הופעות הסולו שלהם, שהיוו את חלק הארי של המופע. החיבור ביניהם נעים, במיוחד כשמדובר בלדינו כמכנה משותף, אבל אינו אולטימטיבי. אם יוונית, חשבתי על קומבינה של דאלארס את פוליקר באוריינטציה של מוסיקה יוונית. זה יכול היה להיות מלהיב.
יהורם גאון הגיע לערב שירה בציבור. על המסכים הוקרנו מילות השירים. הוא חרש את רשימת השירים הישנים שלו, שרובה כבר עוברת לי ליד האוזן, כמי ששירת יחדיו לא עושה לו את זה, בלשון המעטה. נכון – קולו מצוין, זהו יהורם גאון הגדול, אבל נשמע ממוחזר, שקוף מאוד, כאילו רוב הרפטואר ("מחרוזת גשר הירקון, "אלף נשיקות", "איפה את אהובה" ועד "בית אבי", "הנניי כאן", "רוזה") הפך מחרוזת אחת ארוכה. קטעי הקישור היו ספוגים בהתפעמות לוקאל פטריוטית על ארצנו הנפלאה ("שלום לך ארץ נהדרת") ועד התרפקות על ההרואיות של מבצע אנטבה ("ארץ צבי"). הקהל נסחף עם זה. לי זה נשמע רגשנות מתקתקה ומיותרת.
דאלארס מצוין כהרגלו. הוא הזמר האוניברסאלי של יוון. לא זמר הגרעין הקשה של המוסיקה היוונית, אלא מי שיודע לחבר את נכסיו התרבותיים לסגנונות אחרים, לזמרים אחרים. סוד הקסם? בפשטות שיוצאת מצניעות טבעית. יותר מתוק ממר, יותר אנושי מאירוני. הסלסול שהופך בטונים הגבוהים לשירה, שיש בה תהומות של עצב, מלודיה שנשפכת ממנו בקלות, גם קצב ועיבוד שנטמעים בכל סגנון בו הוא נוגע. דאלארס נראה ונשמע הפעם משוחרר יותר מהופעותיו הקודמות, התחבר לנגני הבוזוקי, וזה קלח נפלא.
הערב הסתיים ב "על כל אלה" של נעמי שמר. "על המר והמתוק/ אל נא תעקור נטוע,/ אל תשכח את התקווה/ השיבני ואשובה/ אל הארץ הטובה", בחירה גרועה לדואט, שהעידה שוב, כי הקשר בינו ובין גאון נבנה בעיקר על מחוות לצורך הקומבינה יותר מאשר על אינטרקציה אומנותית. גם כך, פני הקהל העידו כי הוא קיבל תמורה לכל אגורה שהשקיע בכרטיס. האם זו תהיה הופעתם האחרונה, לפי מה שמספרים לתקשורת? גם הם לא האמינו שיגיעו לחמש הופעות. תרנגולת מטילת ביצי זהב לא שוחטים כל כך מהר. יש כבר תאריך לשנה הבאה?
תני לי את ידך
אברה טו
צור משלו
