אז כבר מדברים על הדור החדש של סינגר סונגרייטריות – אמי וויינהאוז, קייט נאש וגם אדל. משהו משותף? משהו. הקול של אדל מזכיר מאוד את הקול של וויינהאוז במיוחד בשיר כ- Cold Shoulder אבל לא נראה שיש כאן יותר מאשר קשר נסיבתי. לא חיקוי ולא משהו מגמתי.
"19" הוא אלבום הבכורה של היוצרת זמרת הלונדונית. קול מיוחד באמת, צבע לא קונבנציונאלי, עשן משהו, עם חיספוס בלעדי, כזה שאי אפשר לטעות בו, שרה סיפורים של אובדן אהבה ושברון לב. Chasing Pavements הסינגל מעלה את מפלס הרגשות לדרמה של ממש. מתחיל שקט ומטפס בסולם הרגש. מנגינה יפה. שיר שילך איתה לנצח. סוג של בלוז מודרני. שיר שמגיע ממקומות רגשיים עמוקים.
לא תמיד אדל גולשת לשירה כל כך דרמטית. "חולמת בהקיץ" שפותח הדיסק מאופק יותר, נגיעות גיטרה ג'אזית, ועם זאת מצליח להעביר סיפור רגשי אמוציונאלית אבל בשנויי טונים יפים. וש לה כיסוי מרגש ל- Make You Feel My Love של דילן בליווי פסנתר שנשמע אלטון ג'ון שנות השבעים. בלדה של רכות יפה עם אלמנטים של קאונטרי מיוזיק. Tired הוא פופ קצבי ברוח אחרת לחלוטין, יותר עכשווית. ועוד שיר אחד שהתאהבתי בו – "Melt my Heart to Stone – "התך את ליבי לאבן", וכאן היא זמרת סול ששרה מעמקי נשמתה במלודיה מקסימה. אדל מגוונת, מפתיעה, מיוחדת. ולא – אל תשוו אותה לאף אחת אחרת. רק בת 19 ומאיפה היא לוקחת את הבגרות האמוציונאלית הזו. אהבתי. התאהבתי. מאוהב.
