משבט הבנאים, בעז בנאי נשמע הכי סטורי טלר שבתוך עצמו הוא גר, בוחן את רחשי ליבו והופך אותם למוסיקה שאינה נמדדת בגבולות של טרנד וזמן. רומנטיקן, טון טיפה מלנכולי – ב"גם כשאת מגמגמת", אקורדים פשוטים, מנגינה מקסימה. הוא רצה לעשות לה טוב, להיות יותר קרוב אליה, אבל מוכרח להתנתק. הוא לא מבין את השפה שלה. החיוך מגיע כשהוא שר "לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל-אביב". פואנטה מפתיעה? אנטיקליימקס שקצת הרס לי, כי בטונים הקודרים האלה זה לא הוביל לכדורגל. מצד שני – אהבת הפועל תל-אביב היא כנראה משהו שחזק מאהבת גבר לאשה…
קצב מידטמפו. צליל חשמליות שנכנס במקום. ואז לוחצים על הדוושה ונכנסים לתדר רוק. השיר נקרא "למי איכפת שתמיד זה נגמר".  שיר על יחסים, בגישה המאוד מורכבת של הכותב שמנקודת זמן רוצה למדוד את המרחק ממנה.
בנאי שר רחשי לב, משנה קצבים בין איטי למיד-טמפו למהיר. לא מוותר על דיסטורשנים במקומות הנכונים כמו ב"תנופה". האיש מרגיש שהגיע הזמן להתחיל לעלות, ותמיד זה קורה כשהוא עסוק במשהו אחר. אקוסטית בלבד כשהוא שר על חיים במציאות מטשטשת של פנטזיה, שחווה הפסדים בתחום האינטימי רגשי כבנאדם בודד שמסתבך. ("הקליטה")

הטון  מצליח להעביר תחושה בדרגות אמינות גבוהה. הבנאדם תועה-סובל בדרכי החיים, מייחל לשינוי, חייב לעשות צעד, ושהגיע הזמן לזה: "לו רק יכולתי לדבר במקום לצעוק או לפזר מילים ללא הסבר". זמר ששר בלי להתאמץ להוכיח שהוא "זמר גדול", בלי עוצמות של "רוקיסט" למרות שהוא מחובר לגיטרות רוק. זה נשמע כל כך פשוט אצלו – שאין לך אלא להאמין לו.

בעיבודים עזרו לו חברים טובים כמו גבע אלון, ערן ויץ גם אביתר בנאי, ואני מרגיש שכולם חתרו כאן ל"תן את מה שאתה מרגיש", לא פחות לא יותר. לא שירים שאפשר להגדירם מאסטרפיסים, כאילו ששמעת הרבה שירים כאלה, אבל יש בהם  כנות וחום משכנעים.
הוא גייס שיר של Belle & Sebastian כדי לשיר "לא אוהב אף אחד" – בקו פולק מיוסיק ובנימה האירונית "אם יש משהו שלמדתי עוד כילד זה להסתתר". גם כאן השיר מגיע במקום שעה על ספת הפסיכולוג.
"אדם לא עשוי מצמר גפן, דוקר לו בלב, הוא מדמם". ב"פריז בחורף" בנאי שר למה יש כאב בעולם. יצא לו שיר כאב על רקע פריז בחורף, בנאדם שניטש ע"י העזר וקר לו ובודד ורע. כל כך מבואס,  שהוא חוזר על "לא יכול להיות". בסערת הרגשות יוצאים כל מיני דברים מהבנאלי ועד הפחות בנאלי. למה לא להאמין לרחשי הלב. יצא שיר מידטמפו שמעביר את התחושה בצליל מלו-מלנכולי. בנאי בוכה בפנים, אבל לא מתבכיין כלפי חוץ, וזה טוב.
אותו הטון המלנכולי הזוי מהורהר מגיע ל"נהר ירוק" על המרחק בין "רגוע" ו"געגוע". הקצב והאווירה משתנים ב"כל השבוע מרגיש כמו שבת" חלומות גדולים זה להרגיש מאסר עולם על רצח שלא קרה מעולם. צריכים להכניס את משטרת המחשבות לפעולה לעשות חיפוש בראש. והוא – הלוואי שיכול היה לשחק אותה אחרת, בינתיים, מרגיש כל השבוע כמו שבת, ממשיך במשחק. המלנכולי מתחלף לקול גבוה והלחן נושא את הטקסט על כפיים. אהבתי את העיבוד שמשדרג לבנאי בגדול את השיר, אהבתי את התופים של רועי שקד. אהבתי את המבנה המלודי.
בנאי נמצא על נתיב מוסיקלי מיוחד, מעניין, לא מסומן בגבולות טרנדיים, פיוטי ואמין, לא מנופח מיומרות. אז גם אם שניים-שלושה שירים כאן הם לא יצירות חייו, אני מכניס אותו לרשימת הפיייבוריטס שלי.