לא זוכר מתי הגעתי למועדון בארבי, הרצל פינת קיבוץ גלויות, בשתים עשרה בצהריים. מה קרה? בהזמנה – פגישת עיתונאים עם כנסיית השכל על אלבום ההופעה החדש.
בפועל: פגישה עם חברת הסלולר (סוני אריקסון) על הטלפון החדש, ודרך אגב – פרזנטציה של שני שירים עם כנסיית השכל כדי לבשר, שמי שיקנה דגם חדש מסוים של הטלפון, יקבל בפנים קטעים מדיסק ההופעה החדש של הכנסיה.
קיבלנו הרצאה על המהפכה מאת נציג החברה, ואחר-כך הסביר אמרגן הלהקה, שאול, מנהל הבארבי, שלמעשה, למרות שכנסיית השכל מכרה 30,000 מאוטוביוגרפיה, הדיסק כבר מת, ולא הוא (שאול) יצא נגד המהפכה הכלכלית. הוא יצטרף אליה. כל העולם מעתיק ומעתיק, ולא נותרה ברירה אלא לעשות חשיבה מחודשת איך לעשות כסף ממוסיקה.
ואם חברת סלולר הגיעה למסקנה שזה נכון לשלם ככה וככה מזומנים ללהקה, אז הגיעו ימי המשיח למוסיקה. רינגטון, טרוטון, אם.פי. כרטיס זיכרון. הולכים על זה. ואשרי וטוב לאותו אמן שמורידים אותו לטלפון ושומעים אותו דרך רמקול זעיר קטן. בסוף, עלתה הכנסיה בהרכב מלא והרביצה שני להיטים.
נו טוב, צודק שאול מהבארבי, צודקים אנשי הכנסייה, אבל אחרי שהם נתנו שני שירים בלייב מ"אוטביוגרפיה", הבנתי שהטכנולוגיה והגימיקים השיווקיים לא ינצחו את הדבר האמיתי.
ואם הכנסייה יכולה לעשות כסף מהמהפכה – אז שתלך על זה בגדול. להצלחה יש הרבה אבות, וזה בסדר. אני בוחר להישאר אולד פאשן. ומצטער, לא, אני קהל היעד. לא אני אקנה טלפון גם אם אקבל אותו עם לד זפלין בלייב. הכנסייה בלייב (לא בטלפון) הבהירה לי שאני צודק. הוי, כמה שאני צודק.
