ההצלחה חסרת התקדים וחוצת הגבולות של כוכבי העל הדרום קוריאנים BTS, נמשכת עם האלבום Map of the Soul: 7, מקום ראשון במצעד המכירות של הבילבורד נכון למרץ 2020. הם מספר 1 ב- iTunes ביותר מ -65 מדינות/ החבורה הזו, שירי האהבה, המסרים הסוציופוליטיים שלה מתחברים להיסטוריה הארוכה והססגונית של להקות בנים, כל הדרך חזרה לפרנקי לימון והטינאייג'רס המשך לביי סיטי רולרס, מנודו, New Edition, הנערים החדשים בשכונה (New Kids on the Block) ,בקסטריט בויז, NSync, ו- One Direction.
כמעט שש שנים שלהקת הבנים הקוריאנית שוברת שיאים. במאי 2018 דיווחנו על אלבומה Love Yourself: Tear, שהגיע למקום הראשון במצעד המכירות האמריקני של הבילבורד. זו היתה הפעם הראשונה שלהקה בסגנון ה- K-Pop (פופ קוראני) מגיעה להישג כזה. האלבום שיצא ב-18 במאי זכה לביקורת מצוינות בעיתונות המערבית, ולפי אתר הביקורת Metacritic קיבל ציון 75 בממוצע. Fake Love היה הסינגל הראשון שהוציאה החבורה ליוטיוב בסגנון פופ מעורב היפ הופ ורוק. הלהקה הוציאה את הסינגל הראשון שלה "No More Dream" מתוך האלבום 2 Cool 4 Skool ב-2013. מאז נמכרו כ-5 מיליון עותקים מכל האלבומים של הלהקה. ההערכה היא נכון ל-2020 הכמות הוכפלה.
להקות בנים הם משהו כמו פסטיגל, עניין של שכפול. לכסף אין ריח, אבל לכסף יש עדיין להקות בנים, למי שחשב שהתופעה חלפה. ביקורת? המעריצים יעדיפו – לדלג. למעשה: מ'כפת להם: שהמבקרים ישחתו. גם ל – One Direction להקת בנים אירית –בריטית שמכרה בטירוף בארה"ב, היתה כל ההצדקה לדלג על המבקרים.
ז'אנר-סגנון או תופעה? יותר תופעה מאשר סגנון, הגם שמדובר בפופ מיינסטרים. דרושים קודם כל זמרים שאינם משתמשים בכלים (גיטרות). עוד דרישות: קול טוב ומראה טוב. בדרך כלל – הופעה של להקת הבנים מתבססת על שירי פופ קליטים, כוריאוגרפיה מהוקצעת, המכוונת להסעיר את בני העשרה, בעיקר בנות.
התופעה של הערצת של בנות לבנים מוכשרים ויפים ששרים שירי אהבה מלודיים מתקתקים אינה חדשה. המושג "להקת בנים" עדיין לא נטבע כאשר להקות בנים היו כבר חלק מעולם הפופ החל מהביטלס והמאנקיז בראשית דרכם, חמישיית הג'קסונים בשנות השבעים, האסמונדס The Osmonds ולהקת New Kids on the Block.
במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה הקודמת חדר המושג boy band לתעשייה. להקת הבנים ענתה על צרכים הערצת גיל העשרה teen idol phenomenon. היא הניעה תעשיית המיינסטרים פופ והתפשטה כמו וירוס. ללא קשר לאיכויות מוסיקליות. "אנ סינק" NSYNC, הלהקה האמריקנית, Boyz II Men, להקת הנסון Hanson שהורכבה משלושה אחים, Backstreet Boys – הלהקה האמריקנית – מהפופולריות ביותר בז'אנר, Boyzone בויזון ווסטלייף – להקות הבנים האיריות, הלהקה האמריקנית 98 Degrees, טייק דאת Take That חבורת Jonas Brothers ועד להקות הבנים הבריטיות-איריות The Wanted ו – One Direction בעשור השני של שנות האלפיים.
מה השתנה – כמעט שומדבר, לא התופעה, לא המוסיקה. וגם המכירות – ממשיכות להניב שיאים. איכויות? – שום דבר שיש למהר ולהכריז עליו בשכונה.
אז לצנן את ההתלהבות? מה בכל זאת מבדיל אותם? הטענה היא שההצלחה של החבורה הקוריאנית מתחילה קודם כל ברשתות. אין להקה בעולם שיש לה עוצמה כמו של BTS ברשתות, במיוחד בטוויטר, באינסטגרם. זה נשמע עדיין כאילו להצלחה יש בסיס לא הכי מוצק. מצד שני זה לא חדש: ההצלחות הגדולות מגיעות דרך הרשתות. ראו מקרה ג'סטין ביבר.
מעריצי BTS, לא יקבלו את ההנחה כי הרשת היא הסיבה להצלחת החבורה. בראש ובראשונה אלה המילים, המנגינות והזמרים שהם שחיברו אותם כל כך עמוק ללהקה הקוריאנית. תוסיפו לכך את ירידת קרנה של One Direction, ההתעניינות הגוברת ב- K-pop בארה"ב והזרם האינסופי של התוכן הוויזואלי של BTS (מצילומי מאחורי הקלעים ועד לתוכניות ריאליטי)
על עובדה אחת אין להתווכח: BTS שינו את פני הפופ כלהקה הקוריאנית הראשונה שהגיעה לדרג העליון של תעשיית המוזיקה המערבית.
ג'יימס קןרדן מארח את BTS במכוניתו ל- Carpool Karaoke
BTS – Love Yourself
