וידאו

שני בחורים נחמדים, נדמה לי קצת ביישנים, עולים לבמה לנגן צלילים שמיימיים ולהוסיף קולות. שהאלקטרוניקה תעבוד במקומם. גם הקהל שהגיע להאנגר ( Air סולד אאוט?!) היה מסוקרן ומנומס לקראת הצמד הרוק-אלקטרוני Air. הכל היה שם קצת יותר מדי מנומס, אפילו

לקח לי כמה דקות לקלוט  שזה הוא שם על הבמה, בנאדם שחלמתי לראות מגיל 14, זה שאחראי למוסיקה ששינתה את הנעורים שלי. זו התרגשות שקשה לתאר במילים גם אם אתה לא מסוג המעריצים המוטרפים. לראות מקרטני כמעט שלוש שעות זה

אני לא יודע איזה מספר הרכב של דם יזע ודמעות עלה לבמת היכל התרבות. התחלופה בלהקה הזו מאז סוף השישים היא אדירה, אבל לשמוע את God Bless מזמר שמתקרב לדיוויד קלייטון תומאס – זה עדיין ריגוש שאין לו תחליף. על

לפני הדיסק, קפצתי ל"בארבי", הופעת השקה. אווירה באר שבעית. צחי אלוש, רועי בר שדה ועידו אוחיון הגיעו לתל-אביב מבאר שבע ומיתר. יש כאן להקת טובה, נגנים שעולים במיומנות על במת הרוק המקומית. סולן בעל נוכחות שצריך ללמוד לשחק אותה פחות

היא חוששת מהמושג "קאמבאק", אבל הרפרטואר באלבום/הופעה החדשים הוא בהחלט סוג של comeback, לפי פירוש המילוני – "הופעה מחודשת" – כל השירים הישנים שלה חוזרים בהקלטה מחודשת, אבל אחרי ההופעה באמפי וואהל אפשר לומר: זוהי רותי נבון הישנה, הטובה והמציתה על האלבום

באתי להשקת "שוברת שתיקה"של מאיה בוסקילה  אחרי שהאזנתי להאלבום החדש שלה. הערב תוכנן בקונספט נוטף סקס, גם הקליפים שהוקרנו, גם ההופעה הרוטטת שלה. כמו אמרו לה: יש לך עוד משהו להראות פרט לקול ענק. על השקת שוברת שתיקה של מאיה

פול מקרטני לא נכנע ללחצי ארגונים פלשתינאים ופרו פלשתינאים לבטל הופעתו בישראל ושולח דש מצולם למערציו בארץ . בפארק הירקון מתחילים לבנות את הבמה הגדולה ביותר שנראתה אי-פעם במופע רוק בישראל. דש מפול מקרטני

קרלה בליי משתייכת לקבוצת העילית של מלחיני הג'אז בני זמננו, בעלת אמירה מקורית, כתיבה מיוחדת ומעניינת ונגינת פסנתר המתבססת על ריכוז מוסיקלי שאינו מאבד מעוצמתו בכל מהלך ההופעה על הופעת קרלה בליי והאקורדים האבודים

שולי רנד הוא אירוע. סוג של קאלט. הלחץ על ערב ההשקה (למוזמנים) הביא לפתיחת הצגה נוספת בצוותא, שעתיים מוקדם יותר. לפי הרכב המוזמנים יכולת להבין את הסיפור: הגיעו אנשי תיאטרון, מוסיקה וכמובן בני הציבור אליו הוא משתייך היום כחוזר בתשובה.

גילאן וסגול כהה הגיעו להצדיק את המותג. שחזור הפורמט מהשבעים. הקהל מגיע מצויד היטב בכל מה שהמותג והמיתוס משדרים ובכל הדרישות ללהיטים הגדולים. עוד לפני שאיאן גילאן לקח מיקרופון היה מישהו לידי שצעק "סמוק און דה ווטר".  על ההופעה של

קוטון כבר לא שר. הוא מסתפק בנגינה. כששומעים את הקול המחוספס מבינים למה. אבל מבחינתי – עצם נוכחותו על הבמה כבר העבירה צמרור. את הדינמיקה של ההופעה הוא השאיר ל- Super Harp ורק קוטון יודע להתאים לעצמו נגנים כאלה. כמה טוב

המסורת כבר מנצחת. ברקלי, מוסד מוסיקה אמריקאי עתיר מוניטין, מאחד כוחות עם "רימון". נציגות של תלמידים ומורים מגיעה מבוסטון להתארח לסדנאות וקונצרט מורים, מוסיקאים, זמרים ובתוכם זמר ששמעתי גם בשנה שעברה – דניס מונטגומרי (Dennis Montgomery) על המפגש ברקלי רימון

התכנסנו בבר קטן ואפלולי של האוזן השלישית בקינג ג'ורג' בת"א לפנות ערב לשמוע את מי שפעם, לפני איזה שלוש שנים, נכנסה לכל סלון  עם הראל סקעת והראל מויאל, שהתחילו במירוץ הרבה לפניה. אנחנו בפרזנטציה לאלבום הראשון שלה שיוצא סוף סוף. אווירה

את קורט אלינג סימנתי במסגרת רשימת המאסטים ברשימת מופעי החו"ל בפסטיבל הג'אז. א. מפני שגישתו לשירת ג'אז מרתקת אותי. ב. משום שאני משתדל לא להחמיץ זמר ג'אז אמריקני מהשורה הראשונה. וג. כי סקרן אותי להיפגש איתו. כאן זה ראיון וידאו

שמורת טבע, יין ישן נושן שמשתבח עם השנים. אלה דברים ששמעתי על אורגון אחרי הערב שלה בין המכולות בנמל. אורגון היא מסגרת של יוצרים ונגנים שעושים שימוש בכל מה שהם יודעים, באופן שהתוצאה היא טווח רחב מאוד של סגנונות המתלכדים

במסגרת מפגש המורים ברקלי/רימון בפסטיבל הג'אז בנמל אילת הופיעו שתי זמרות, ורד דקל המצוינת ואיריס פורטוגלי ששרה לראשונה הכי זמרת ג'אז ששמעתי אותה. שתיהן שדרגו את רמת המפגש בין המורים. על מפגש המורים ברקלי/רימון

אבי ליבוביץ' לקח את פורמט הביג בנד כדי להראות איפה הראש המוסיקלי שלו נמצא היום, והוא נמצא במקום טוב. אם הרכב ביג בנד ישראלי – זה ליבוביץ' והאורקסטרה. בואו נאמר: סוף סוף דיסק ביג בנד מקומי שראוי ליצוא. על אבי ליבוביץ'

מנין הוא מוציא את הצלילים האלה? את השאלה הזו שמעתי מיותר משלושה שהגיעו לשמוע בחור קולומביאני, שהיית יכול להגיד עליו הכל, פרט לכך שהוא מנגן ג'אז ועוד בנבל. על נגינת הנבל הקולומביאני של אדמר קסטניידנה

אוהבי ג'אז בדם הגיעו לפסטיבל כדי לקבל את מייק סטרן מארח את ריצ'רד בונה כמתאבן נפלא לפתיחה. הרבה אנרגיה נשפכה במפגש הזה. על המופע של מיק סטרן וריצ'ארד בונה

עומר סוסה הוא אשף העיבודים והפיוז'נים – פותח את המוסיקה האפרו קובנית לאפיקים חדשים. רוב המופע הוא אמנם עם הפנים לפסנתר והגב לקהל, אבל לא שוכח לקום ולעודד את הקהל. ה"צבעוניות" המוסיקלית מגיע לממלכת ההקשה של מארק גילמור על עומר

עדיין יש כאן כמה אמנים שמוכרים דיסקים. nmc הזמינה את קובי אפללו וכל מי שלקח חלק באלבום הבכורה שלו "בא מן השתיקה" לקבל "אלבום זהב". לפי השיר החדש שביצע בטקס – הוא לא מתעתד לסטות מהקו הזה. ולמה שיסטה? הרי זה

הבחור בזקן הארוך ובמשקפיים, האריסון סטאפורד, הפתיע אותי אפילו יותר מאשר מתיסיהו. לא סתם אני אומר מתיסיהו. תביטו עליו. לא דומים? ושניהם אמריקנים שעושים רגאיי. על המופע של גראונדיישן בבארבי ת"א

צריכים להתחיל להתרגל ולתרגל הופעות פרומו בחנויות ספרים ומוסיקה. כמו במקרה של שולי רנד, ירדנו לחנות של סטימצקי בגן העיר, מצאנו שם בין כיבוד של בורקעס למדפי הספרים, נשים ותינוקות מייללים דוד ד'אור אחד שנותן קולו בשיר ובפיוט ומגיע לשמיים.

אבישי כהן שר ומנגן. זה עכשיו הסדר. בואו נגיד – עכשיו גם זמר. לא בטוח שהוא ירשום "זמר" ברקורד העכשווי שלו. גם בפרזנטציה לחמשת השירים מתוך "שעות רגישות" הוא אמר שמצחיק אותו כששואלים אותו – ומה עם ג'אז, כאילו שזה

אקסצנטרית, מוזרה. נדמה לי שהיא באה בעיקר לעשות גוד טיים. קיבלנו ממייסי גריי מופע שמח, שאו של ממש, קצת לאס וגאס עם שתי זמרות ליווי מצוינות ולהקה גדולה על חשבון של אינטימיות. מהצליל הראשון הקהל נמצא בתוך הגרוב שלה , הסול

 20 שנה אחרי אלבומם הראשון, ו-15 שנה לאחר שהופיעו בקיסריה, החברים של נטאשה שוב על הבמה – בקיסריה. הרכב שמגיע לעבודה, לשחזר שירים יפים באמת. לא הפקה אולטימטיבית, אלא מצעד פזמונים נוסטלגי לשירת יחדיו. עם חומר כמו שלהם הם יכולים

גם אני לא האמנתי: יעל נעים (יש עדיין ששואלים מי?) ממלאת אמפי וואהל. מילא פעמיים זאפה סולד אאוט אבל את האמפי בלילה תל-אביבי מבלי שיש לה לפחות חמישה להיטים לשירה בציבור. אז מודה – טעיתי, ואפילו בקהל כבר זמזמו את

"כל יום אני משקר את עצמי מחדש", שר הזמר וחוזר אל "זירת הפשע" של הזוגיות המבאסת. אל המר והמתוק. כל יום אוהבת אותו ושונאת אותו מחדש. באנו ל"תמונע" לשמוע הדו"ח של ארי גורלי על הדבש והעוקץ שביחסים בינו ובינה בדואט עם