רוחו של סטן גץ מרחפת מעל ההקלטה הזו. בואו נגיד ככה: טומלינסון נגן הטנור סקס נמצא ממש על גבול החיקוי של גץ, באלתור הפתלתל, בגישה למלודיה. הוא מנגן הרבה ג’ובים, גם קול פורטר, לואיס בונפה. בהרכב אין נגן דרום אמריקני
הזמר ווירטואוז הגיטרה, יליד סנטיאגו, רכב אף הוא על גל הבואנה ויסטה, ובצדק. זה אולי אלבומו המשובח ביותר של מי שמכונה "הקאובוי" של החבורה, במסגרת התחייה המחודשת שהחזירה גם את להקתו "קוורטטו פטריה" לכותרות. הסגנון: הסון-בולרו המוכר, בקצב, בשירה, אבל
פורטוגזית היא בשבילי סינית, אבל אין לי גם מושג איך הזמר הברזילאי הזה כבש אותי מהצלילים הראשונים. אני קורא שהוא חי ויוצר לאחרונה בפריז. זה אלבום שני שלו. סינגר-סונגרייטר וגיטריסט שהזכיר לי גם את ג’ואאו ג’ילברטו ומשהו מז’ובים. הצליל רך,
ג'ורג' בן היוצר של "מה קה נאדה", אישיות לאומית בברזיל, ייצג תמיד את המוסיקה של העם, פנה לכולם, בניגוד לאינטלקטואלים של זרם הטרופיקליה. האוסף הזה משנות ה-70, תחילת ה-80 מסביר את הצלחתו של בן: המוסיקה משקפת את שמחת הקרנבל, את
בטידוס הם ג’יי רודריגז ממייסדי "גרוב קולקטיב" ורון טרנט, די. ג’יי עתיר שעות אולפן, שניים שהלכו בקונספט מסוגנן על אפרו-לאטין-ג’אז-דאנס גרובי. המושג "בטידוס" אומר מילק שייק סגנוני, אבל כזה שמיוצר בניו-יורק, במיקסים הכי מלוטשים ופריכים. רודריגז בסקסופון, חליל וקלרינט מוביל
טיטו פואנטה הוא מלך הממבו, סליה קרוז היא מלכת הסלסה, והאוסף מייצג מיטב מסורת הממבו והסלסה כ"קווימברה", "לה קומבנצ’רה" והקלאסי "אויה קומה ווה". טיטו זה קודם כל מקצוענות בתזמורים, קצב יוצא מהכלל. האלבום נפתח בהימנון ממבו "ראן קאן קאן". סלי
כשבבל שרה אפשר לעמעם אורות. זה הדיסק השני שלה אחרי "טנטו טמפו" המאוד מצליח. מתאים למאוחר בלילה. הבת של ג’ואאו ג’ילברטו שרה רגוע-אלגנטי-עדין-מתקתק, אבל לא מתקתק מדי. קול רך, סקסי. הג’יין בירקין של המוסיקה הברזילאית. בבל מתרחקת מאקספרימנטים. לא היפ
כשסנטנה מארח, אפילו פלסידו דומינגו בא למסיבה. עם מישל בראנץ’ הוא עשה את "משחק האהבה", להיט שלא ממש נגזר מסגנונו. סנטנה אחרי SUPERNSTURAL הוא מוסיקאי שמנסה כל קומבינה מיינסטרימית, והאמת היא שיוצאים לו דברים סוחפים. גם סיל, מייסי גריי דידו
תקשיבו איך לואיס שר את ה"היסטריה דה אן אמור". כמה רגש. ואחרי זה בא "סומוס נוביוס", ואתה נמרח. חוליו היה פעם מלך הפופ הלטיני. מיגואל ירש אותו בגדול. ליבו הלטיני המזמר ייצר 34 תקליטי פלטינה. לא פחות. אם אין לכם
מי שערך את האוסף הזה מבין במוסיקה לטינית, כלומר במוסיקה אפרו לטינית אותנטית, זו הטמפרמנטית שנוגעת בשורשים האמיתיים של הז’אנר. מתוך ה-11 קטעים הקפיצו אותי "בוס טרז ביין" של "קוורטט טרז ביין", חלילו האקזוטי של הרבי מאן בקטע "טודוס לוקוס"
הגיטריסט והמפיק האמריקאי ריי קודר ממשיך להתחקות אחרי שורשי המוסיקה הקובנית הפופולרית, ובהמשך לפרוייקט ה"בואנה ויסטה" הוא חבר לגיטריסט הקובני האגדי מנואל גלבן, בנסיון לשחזר את השידוך שעלה יפה בין הממבו לפופ בין שנות החמישים לשישים, שבין מוביליו הבולטים באותם
האוסף הכי מורח ומלהיב שאפשר לקבל מההיסטוריה של המוסיקה הדרום אמריקנית לשלוחותיה. מירב הסלואויים, הרומבות, המלגניות, שירים מתקליטי הויניל המתבלים והישנים, וכולם בדרך כלל חיים מחדש. אחדים מה-46 שירים מופיעים פעם ראשונה על דיסק. "חיוכים" ו",אני אשתגע" ששרה חווה אלברשטין מקבלים כאן
