סינגלים חדשים

"חיוך פוגש עצב" הוא שיר זיכרון שנולד מתוך טקסט שכתב מפקדו של סמ"ר אופיר ברקוביץ' ז"ל, שנפל בקרב בג'באליה, והפך לאחר מכן, במסגרת שנתיים לנפילתו, לשיר בביצועו של גונן עזריה. התחושה היא של טקסט אישי שהפך ליצירה מוזיקלית, אבל לא

"נופל פה" ששר עמרי סבח  הוא בלדה נוגה ואינטימית, שמתחת לעצב שלה מסתתרת אמירה אופטימית: הנפילה היא לא הסוף, אלא חלק מהדרך אל האור. הקול הבהיר של  סבח, שמסתלסל בעדינות ומטפס בהדרגה בסולם הרגשי יוצר תחושה של וידוי. הטקסט מציג

השיר של ישי ריבו וזושא הוא שיר אמוני על הליכה בדרך גם כשהיא אינה ברורה, ועל היכולת לסמוך, להתמסר ולהמשיך קדימה מתוך אהבה ואמונה. הוא נשען על דברי רש"י ועל רעיון "נעשה ונשמע" – הבחירה לצעוד לפני שיש בידינו את

מיקה משה שרה וידוי אישי חשוף על הפער שבין התדמית החיצונית לבין המתרחש בתוך הנפש. כבר בפתיחה, המבוצעת כמעט בלחש, נוצרת תחושת אינטימיות ופגיעוּת. הטקסט מתאר הצלחה לצד התרסקות, חיוך מול מצלמה לצד דמעות, ואת המחיר הנפשי של הניסיון "להיות

"כולם פוליטיקאים” של יניב דב מדבר על פוליטיקה בלי באמת להיות שיר פוליטי במובן המקובל. הוא לוקח את המציאות הישראלית הרועשת – ויכוחים, דגלים, כותרות, מחנות, אנשים שמנסים לשכנע זה את זה ומגיב אליה לא באמצעות עמדה אידיאולוגית אלא באמצעות

"נתתי לך בית” של אופק אדנק הוא שיר שעובד  כדרמה קצבית יחסים חשופה, לא בלדת פרידה קלאסית: הפופ, האפרוביט והראפ נותנים לכאב צורה עכשווית, עצבנית וקצבית. זה שיר על אהבה שהפכה למאבק, ובעיקר על התחושה שנתת למישהי לא רק את

"פעימת לב” הוא שיר אמוני רחוק מאוד מן הדימוי של שיר דתי איטי, מהורהר ומסתגר. להפך: זהו שיר קצבי, חי, כמעט חגיגי, שהגוף משתתף בו באמצעות מחיאות כף והמקהלה. במרכז השיר נמצא אדם שמרגיש מפורק, מוצף, מנותק ורוצה "הכול” אבל

"בודד בעיר הגדולה” הוא מסוג השירים שאייל גולן מתאים לסגנונו: שיר מידטמפו דרמטי, מלודי וקליט, שמציב במרכזו מערכת יחסים סוערת ומלאת סתירות – משיכה לצד פגיעה, אהבה לצד נקמה, אינטימיות לצד בדידות. גולן, כידוע, אינו יוצר את רוב שיריו בעצמו.

השיר "וזה יבוא” בביצוע צליל דנין מחבר בין טקסט של נחמה והתמסרות לבין זיכרון משפחתי־מרוקאי חי, והופך את הקריאה של הסבתא "הז'היל הנה” ממטבע לשון פרטי למעין פזמון, קריאת געגוע ואפילו קריאת ריקוד. הבחירה לפתוח ולסגור את השיר ב־„הז'היל הנה

.נדמה שכבר נוצרה מסורת חדשה במוזיקה הישראלית: זמרי פופ פונים אל מקורות התפילה והפיוט ומוציאים שירי אמונה המותאמים לרוח התקופה. בתוך הטרנד הזה  ״אוחילה״ של אליאור זנדני,  מצליח להרגיש הרבה יותר אישי מאשר מוצר מוזיקלי שנועד רק לסמן את עונת

נסרין שרה בלדת אהבה נואשת, עטופה בשפה של פשע, אקדחים, דם, רעל ושטרות. ההגשה הדרמטית הופכת את מערכת היחסים המתוארת למשהו כמעט טרגי. המושג "פשע מאורגן":ששייך לעולם התחתון, הופך למטאפורה למערכת יחסים שהאהבה בה יצאה מזמן משליטה. המשמעות:  אהבה שהפכה

"שוב אני על הברכיים" של שרון וולך הוא שיר וידוי על ההתנגשות בין החלום לבין הצורך בביטחון, אבל כוחו אינו רק במה שהוא מספר אלא באופן שבו הוא הופך את המאבק האישי למהלך מוזיקלי. זו בלדה שנפתחת באינטימיות ומתכנסת אל

אשר סוויסה (סקאזי) ומכלוף חברו לגרסה ללהיט של קובי אוז וטיפקס, קיצרו את הטקסט של המקור ל-4 שורות לטובת מוצר אנרגטי ועדכני, שמחבר בין הווייב הישראלי של המקור לבין הסאונד האלקטרוני של אשר סוויסה וקולו  של מכלוף. הבחירה מאוד ברורה:

"עונג שבת" של שולי רנד ושרק מצליח לעשות דבר לא פשוט: לקחת עולם דתי מסורתי מאוד, להוציא אותו לרחוב הישראלי, ולהחזיר אותו אל שולחן השבת בלי לאבד לא את הקדושה ולא את ההומור. המפגש בין קולו החם, המחוספס והסיפורי של

"לפני שתגרום לי לבכות" של משי קלינשטיין הוא שיר שממחיש  כיצד ביצוע יכול להעניק לטקסט עוצמה דרמטית גדולה יותר מזו שקיימת בו על הנייר. המילים מתארות מערכת יחסים מתישה, לא יציבה ומניפולטיבית; אבל משי שרה אותה כאילו היא עומדת במרכזה

"יומולדת" של ג'יין בורדו הוא לא שיר יום הולדת שגרתי. יום ההולדת ה־40 של דורון טלמון הוא רק האירוע שממנו יוצאת ההתבוננות. מתחת לקאנטרי הקצבי ולשמחת החיים יש כאן שיר על זמן, התבגרות, אהבה, משפחה, מוזיקה, כלכלה, זיכרון והיכולת להמשיך

"קרב אגודלים" של אבי אבורומי ואנה זק הוא שיר של כימיה והיתקלות: לא שיר אהבה במובן הקלאסי, אלא משחק פלרטטני של שני אנשים שמכירים את הקלישאות זה של זה ומעדיפים להתנגח בהן. השילוב בין פופ, דאנס, EDM וראפ יוצר שיר

"כמו דובים" בביצוע משינה נשמע, משינאי מאוד: רוק נגיש, קצב ברור, מלודיה קליטה, מבנה שאינו מחפש לפרק את השבלונה של הלהקה. דווקא משום שאין כאן ניסיון להמציא מחדש את הצליל המזוהה של משינה, מעניין יותר לבחון את מה שקורה בתוך

"שיר על נחלים" בביצועה  של דפנה דקל הוא מקרה של שיר ותיק שלא מתחדש דרך שינוי המילים, אלא דרך שינוי הזמן המוזיקלי שבו הוא מושמע. המקור של אילנית נשען על הליריות העדינה של רחל שפירא והלחן של הנרי בראטר. דפנה לוקחת

"מלך פרחח" של מתן תלמי הוא יצירה שאפתנית בהרבה מ"שיר מחאה" במובן המקובל. זהו ראפ־אפוס פוליטי, כמעט מחזה מוזיקלי קצר, שמבקש לא רק להביע עמדה, אלא לבנות סיפור אלגורי על ישראל, על מנהיגה ועל התדרדרות של חברה שלמה. אורכו, העושר

נפתח בשאלה למה דווקא "עשר אלף" (ולא עשרת אלפים) האם זה נשמע טבעי באוזן ישראלית?  בדיבור יומיומי אנשים חורגים לא פעם מהמבנה התקני במספרים. בשיר פופ זה אפילו יכול להיות יתרון: "עשר אלף מייל" נשמע פחות חגיגי, פחות תקני ויותר

"הלילה מדבר אלי" ששרה הילה כהן אלעזר הוא שיר אינטימי ומינימליסטי, שהכוח שלו אינו באירוע דרמטי אלא ביכולת ללכוד מצב נפשי מאוד מסוים – הלילה כמרחב שבו הגעגוע מתעצם, הזמן מאבד את הסדר הרגיל, והאדם שאיננו נעשה נוכח יותר מאדם

"בגד" של שי נחייסי הוא שיר אמונה מעניין דווקא מפני שאינו נשמע כמו המנון דתי.אלא  וידוי אישי: קול תחינה, מנגינה נוגה, והרבה מאוד חשש ופגיעוּת. במרכזו עומדת לא רק האמונה באלוהים, אלא ההתקרבות אליו אחרי שנים של היסוס. "בגד" מתייחסת

"אין לי לילות" הוא שיר פרידה או משבר זוגי שמצליח להיות נוגע דווקא משום שהוא לא מנסה לפתור את מה שקרה. הוא נשאר בתוך השאלות, בתוך ההמתנה, בתוך החלל שנוצר בין שני אנשים. הדואט של יובל דיין וגלי עטרי מוסיף