סינגלים חדשים

שיר לכל עת, ונינט לוקחת אותי עם ההולך בשביל המתארך לימים אלה, כשמחפשים אותו בכאוס שעובר על ישראל. אפשר למצוא אותו רק בקצה ההר, הוא נביא הטוהר והאש. הוא המצפן. הוא מי שמהווה מקור הצלה בימים של עיוורון. שיר מאלבומה

קחו משפט אחד בשירו של אבישי רוזן, שאומר מציאות שהתדפקה על דלתות רבות בחצי השנה האחרונה: "איך אומרים תפילה/ בתוך כל הפחד/ לעצום עיניים כשהכל נשרף". רוזן שר לב שבור, שממנו בוקעת השאלה: "איך עוברים את הטירוף הזה לבד". המנגינה,

מתייחסים לנוסטלגיה כאל תשוקה לא מודעת לחזור לשלב מוקדם בחיים. יש רואים בה הפרעה כפייתית מדכאת כתוצאה מכאב על אובדן. יהונתן גפן בשיר שהלחין נפלא דויד ברוזה, חוזר הביתה אחרי 20 שנה ושואל: "לאן נעלמו הילדים/ ששיחקתי איתם/ איפה כל

דניאל אזולאי פורש בשיר תסכול של קנאה-אהבה. אני קורא את דף המידע שנשלח עם ה שיר. זה המידע שאינו נועד למאזינים – רק לתקשורת. המידע החוץ שירי מדבר על שיר שעוסק ביחסים הטעונים של דניאל עם אחותו הזמרת-כוכבת אודיה אזולאי.

היא לא מאמינה שהוא עוזב, חוזר למלחמה בלי לומר מילה. נדב יעיש  ויחידת דובדבן אימצו את שירו של שלום חנוך לזכר הנופלים של היחידה במלחמת "חרבות ברזל". נדב וצחי הלוי, שני מוסיקאים פעילים צירפו אליהם את איתן חיניץ לביצוע הקאבר.

על מה מבקש דניאל נשמה יטח לחזור? מהטקסט לא ברור מה הוא רוצה מעצמו, ואולי הכוונה העיקרית: לאתחל מחדש את עצמו אחרי שהוא קיבל בחזרה את החיים  – בצורה פחות בעייתית, פחות פגומה, פחות מבולבלת, לקרב בין גוף ונפש, בין

כבר כתבתי בביקורת על "הכוכב הבא", שהייחוד של שרון קידושין הוא בהתאמה של תוכן השיר לביצוע הקולי, הלא מוחצן, האישי מאוד. אחרי "הכל בוער", שירה הקודם, היא מספרת סיטואציה פשוטה. הבחור עזב, והשאיר אותי במצוקה שהדירה שינה מעיניה אז הלכה

שתישאר איתו, שלא תאמין למי שמנסים למכור לה חלומות. שתבטח בו. מה עובר על הראל טיירי, שהוא נשמע כל כך נסער ומפוחד, מזהיר אותה מפני מוכרי חלומות? לפי טון שירתו, תחושת הפסימיות שמקננת בו – תחושת אמת. זה הוא מול

גרסאות כיסוי (קאברים) הפכו מאז תחרויות הריאליטי ("כוכב נולד", "דה וויס", "אקס פקטור", "הכוכב הבא") לענף מוסיקה משגשג, מיינסטרים פופוליסטי, וכאן התברר בהרבה מקרים,  שלא מספיק פיתוח קול ושירה "יפה". כדי שגרסת כיסוי תצליח – היא חייבת להיות ייחודית בביצוע,

מירי מסיקה מתענגת על שיר שנשמע הפרעה בראיית המציאות. הדוברת מרגישה כעין פיצול אישיות בדינמיקה של עיר ללא הפסקה. "השארתי את עצמי/ מאחוריי/ עכשיו אולי/ אני כבר מישהי אחרת". עוצרת את הזמן-לב  שלה, מדמיינת מצבים שונים של תחושות – "ראיתי

לפעמים בצמתים מסוימים בחיים אתה לא יודע מה לבחור, אתה חרד ומבולבל  אוהב גבעתי ,שמרגיש "כמו חי ומת" מנהל שיח חושפני עם הוריו על רקע "מחול שדים שבאים אל העיר",  "הבל הקרב" ו"החברים שבגן עדן" . מדבר על  המחיר הנורא

דניאל יצחקי בוחן צעדים קטנים של אהבה שמתפתחים להתאהבות גדולה. מסתובב בין האמורפי למוחשי, בין הנחשק למהוסס,  מבקש לקבל מעומר אישור לקיום שלו, כשאותם הורמונים נפלאים של משיכה עזה  משתוללים. המוסיקה אפופה באווירת הזיה מלאת השראה. פעם, בשנות השבעים, קראנו

הקונפליקט בין הרצון להיות חופשי ואדון למעשיך לבין הרצון להמשיך בזוגיות. אהבה וחופש  הם לעיתים שני כוחות סותרים החיים יחד בכפיפה אחת. דיוויד זיטון מודיע לאהובתו שהוא עוזב כדי לממש חופש לעשות מה-בראש-בלב שלו, אבל  עדיין רואה את המהלך כפסק

ארקדי דוכין ועמירן דביר מחברים קולות ולבבות לזכר התצפיתניות שנרצחו ב-7 באוקטובר. השיר מערב תיעוד ("איש לא הקשיב כשהזהירו מסכנה"), זיכרון, מחאה וגבורת נשים. בטקסט שזור משפט מ"זמר נוגה" של המשוררת רחל על אהבה נכזבת – הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

מי שהיו חברים ואוהבים והיה ביניהם מכנה משותף ("שנינו אהבנו שירת כוכבים") הפכו אויבים, רודף ונרדף, אבל בסופו של יום – שניהם טרף לטורף גדול. אברהם חלפי כתב שיר מנקודת מוצא אופטימית (המכנה המשותף) שמתגלגל לחוסר תקווה. ואפשר לנסח גם:

התקרב אליו, התרחק, יצא מהמשחק, מתחבא, לא נרדם בלילה, בורח אל הים, ובכל זאת "מנצח בזמן האחרון" . את מה ניצח בדיוק – את מצוקת נפשו, את חסר מנוחתו? ומה בעניין שלו לקבל "מפתח"? האם  חפצה נפשו של שליו רוקח

האם אהבה בוערת לאורך זמן היא פנטזיה? מחקרים מראים שלעיתים קרובות החיים יחד מתגלים כאויב מספר אחת של הרגש הלוהט. השאיפה האולטימטיבית של כל אהבה היא גם האיום מספר אחת עליה. האם אפשר לחיות שנים ארוכות יחד ולהמשיך ולאהוב כמו

"כל הנחלים" מוכר כ"שיר סתיו" בגרסת אריק לביא. מדובר בשיר שכבר עלה לפנתיאון הקלאסיקה הישראלית. המילים של עמוס קינן, הלחן של יוחנן זראי. השיר ייחודי לא רק בשל הביצוע של לביא אלא בזכות הגיטרה הרוקיסטית הוירטואוזית של יצחק קלפטר שכמו

אז מה הבעיה שלה, שעדן חסון מקונן אותה בטון של לב שבור ובהזדהות גדולה? לא ברור מה מעיק עליה. המידע הקריטי מבחינתה שהיא מוצאת נחמה ב"כוסות על הבר". האם זו ריקנות וחוסר משמעות בחיים, האם בתוכה מתחבא קול מדוכא ומושתק

הקול והמנגינה – מוסיקה של אהבה כנה. לגלות שוב את אריאל סגל אחרי כמה שירים נפלאים. השיר נכתב מנקדת מבטו הכואבת של אוהב/ת  על הבלתי מושגת, זו שכולם מסתנוורים מיופייה. היא  נמצאת בתודעתו/ה – אבל ללא יכולת לקבל אפילו קצת

האיש יודע מה הוא רוצה מעצמו? מה הוא רוצה ממנה? אוהב או שונא אותה? שרק מספק מלל מבולבל על רגשותיו כלפי הנוטשת, מצטרף לגברים הבוכים בלילה. "גברים אינם בוכים" – זו האקסיומה שלאורה גדלו דורות רבים של גברים, בצירוף עלבונות

הערבוביה בין מלחמה, מחאה, השבת החטופים, הנופלים ("הותר לפרסום"), הניסיון להתנחם באהוב, הופכת אצל תהילה פרץ למלודרמה עתירת אמוציות. לא ברור אם הכל כלול בסיוט או רק השבת הקרוב לה. השיר מתפתח מכמעט לחישה בקצב איטי למבע רגשני על גבול

השירים עצובים, השירים מנגנים לו על גיטרה, גם "מנגנים אותה".  על הנייר – אחד השרבוטים היותר נדושים-משעממים של שיר אהבה שקראתי מעודי. מריחה אקראית של משפטים  שיאי חוסר המקוריות. מוסיקה לא יכולה להציל טקסט רע. יצירה היא שלמות. בכל אופן

אמן חוזר לבד בתום ההופעה, וכל הפחדים עולים מתוך הדמיון. הפחד מנטישה, הפחד מבדידות. כמיהתו – שמי שמוביל את הפחד יפסיק לשלוט בדמיונות ויספק לו קצת נחת. פחד הינו תחושה פיזיולוגית ונפשית שאנשים רבים חשים בו רק מעצם המחשבה שיקלעו

עדן בן זקן בוכייה על "אחותה" שנבגדה על ידי אותו גבר. הגיע הזמן לסלוח ולהגיע למסקנה – "ושתינו סתומות שנלחמנו על גבר". המוסיקה נוגה. מסלסלת את הסיפור  בטון קודר. מעלה הילוך למהלך דרמטי, חוזרת למיד-טמפו כדי ושוב זעקה מתבכיינת בעיבוד

המציאות הופכת לפופ אמצע דרך. "התקווה 6" שרה אותה בהקדשה לחיילי המילואים. למעשה – שיר הלל לערב רב הזה שנקרא "עם ישראל" שעזב הכל –  קריירות, לימודים ועסקים כדי להילחם. הכותבים ערכו רשימה אקראית של בעלי תפקידים ומקצועות שכולם מהווים

"איפה הילד" שולפת שיר ישן שהוקלט לפני כ-23 שנה ומשדרגת אותו בביצוע חדש, גם מעצימה אותו על רקע אירוע ה-7.10, שמעניקים למשפט  כמו "בחדשות קוראים שמות/ אנחנו כמו פיונים עלובים שנופלים/ וקולנו לא נשמע" משמעות רלוונטית לנתיני המלחמה – כולל