צליל דנין – וזה יבוא

"וזה יבוא” הוא אולי שיר פשוט על שחרור, אבל „הז'היל הנה” הופך אותו משיר העצמה גנרי לשיר על שורשים, געגוע והיכולת להפוך זיכרון משפחתי למוזיקה חיה.

ספטמבר 7, 2026

מילים: צליל דנין לחן: צליל דנין ותומר כץ הפקה מוזיקלית: תומר כץ

 4/5

השיר "וזה יבוא” בביצוע צליל דנין מחבר בין טקסט של נחמה והתמסרות לבין זיכרון משפחתי־מרוקאי חי, והופך את הקריאה של הסבתא "הז'היל הנה” ממטבע לשון פרטי למעין פזמון, קריאת געגוע ואפילו קריאת ריקוד.
הבחירה לפתוח ולסגור את השיר ב־„הז'היל הנה (آجي لهنا)” היא אולי המרכיב החזק ביותר בו. במרוקאית פירושו "בוא/י לכאן”. אבל בתוך הסיפור של דנין זה כבר אינו רק תרגום מילולי. זה הקול של הסבתא. קול שמגיע מן הילדות, מן הכנרת, מן החרדה האוהבת של מי שעומדת על החוף וקוראת לילדים לחזור.
וכאן נוצר היפוך יפה: פעם הסבתא קראה לה לחזור מהמים, עכשיו, אחרי מותה, דנין מחזירה את הקול שלה אל תוך השיר. כלומר, הקריאה "בואי לכאן” הופכת ממחווה של הגנה למחווה של געגוע. יש בכך משהו כמעט מיסטי: הסבתא אינה נוכחת פיזית, אבל המשפט שלה ממשיך לחיות באמצעות השיר.
לכאורה זה שיר אופטימי פשוט: "וזה יבוא / כשלא תצפי", "הכל יבוא / כשתשחררי” – האושר אינו מגיע כתוצאה ממאבק ישיר להשיג אותו, אלא דווקא כאשר מפסיקים להיאחז בו. הבית הראשון מנסח את הבעיה: "הפסקת לחכות / לזה שעוד לא בא”. המסר כמעט פרדוקסלי: הרצון להשיג עלול להפוך למכשול בפני הדבר שרוצים.
עם זאת, כאן נמצאת גם אחת מנקודות החולשה של הטקסט: המשפטים האלה מוכרים מאוד מעולם שירי ההעצמה והפופ -תשחררי”, "הכול יסתדר”, "זה יבוא”. לכן, בלי האלמנט המרוקאי והסיפור של הסבתא, הטקסט עצמו עלול להישמע גנרי. דווקא „הז'היל הנה” מציל אותו מהגנריות ומעניק לו זהות.
"אם זה כואב סימן שאת ערה” בבית השני הרבה יותר מעניין מהאמירות האופטימיות בפזמון. כאן השיר אינו אומר "הכול יהיה בסדר” בצורה שטוחה. הוא מציע פרשנות אחרת לכאב: עצם הכאב הוא הוכחה לחיים, לרגישות, לנוכחות. גם: "היופי מתגלה לפעמים כשאין ברירה” "גם כשהכל פה בוער” – היופי אינו בהכרח תוצאה של בחירה מושלמת; לפעמים הוא מתגלה דווקא בתוך מצב שנכפה עלינו. העולם אינו באמת רגוע. האופטימיות של השיר אינה נובעת מכך שהכול בסדר, אלא מכך שאפשר להמשיך לנוע גם כשהכול בוער.

שיר מתחיל מתוך תחושה יחסית אינטימית ומתקדם לעלייה בקצב ובאנרגיה. זה מהלך שמתאים מאוד למשמעות הטקסט: ציפייה -שחרור-תנועה. בהתחלה הדמות מחכה. אחר כך היא מבינה שעליה לשחרר., ובסופו של דבר הגוף כבר יכול לרקוד. החיבור האוריינטלי חשוב במיוחד משום שהסלסול והמקצבים המזרחיים אינם משמשים כאן רק כקישוט אתני. הם מחברים את השיר אל מסורת קולית ומשפחתית שהסיפור של דנין מביא איתו.
הסלסול של דנין בין תפילה, זיכרון וריקוד- נושא בתוכו מסורת של הבעת רגש דרך הקול געגוע, כאב, כמיהה, שמחה. לכן הוא מאפשר לשיר להיות בו־זמנית עצוב ושמח.אחת התכונות היפות שלו: הטקסט מדבר על שחרור, אבל הקול עדיין מחזיק בזיכרון.
"הכול יבוא”,"כשתשחררי”, "בעיות נוטות להסתדר” הם משפטים שהיינו יכולים למצוא בהרבה שירי העצמה. הם אינם מפתיעים במיוחד. העיבוד והביצוע עושים את העבודה שהטקסט לא תמיד עושה – מכניסים לשיר את העומק, השורשיות והאמביוולנטיות.

החיבור המזרחי האמיתי נוצר כאשר הזיכרון המשפחתי, ההגייה, הסלסול, המקצב והקריאה "בואי לכאן” הופכים לאותה שפה מוזיקלית. העברית היא שפת השיר. המרוקאית היא שפת הזיכרון., והמוזיקה היא המקום שבו שתיהן נפגשות. לכן „הז'היל הנה” אינו רק משפט בערבית־מרוקאית שהוכנס לשיר עברי כדי לתת לו צבע. הוא למעשה המפתח להבנת השיר.

"וזה יבוא” הוא שיר שהרעיון המוצהר שלו פשוט להפסיק להיאחז, לקבל את הכאב ולהאמין שמשהו טוב יגיע, אבל הזהות האמיתית שלו נמצאת במקום אחר: בחיבור שבין הקול של הסבתא לבין הקול של הנכדה. המהלך המוזיקלי משיר אישי ומהורהר אל קצב ריקודי יוצר פרשנות יפה – הזיכרון אינו עוצר את החיים. הוא הופך לקצב שמאפשר להמשיך לרקוד.