"אין ביזנס כמו שאו ביזנס" מ"אנני גט יור גאן", 1946 הוא לא הביצוע הכי עתיק באוסף. "אוקלהומה" מודל 1943 נכנס לכאן. את "כול הג’אז הזה" מהמחזמר "שיקאגו" עושה אוטה למפר בגרסת הקאסט הלונדוני מ-1975. "הלו דולי" – קרול צ’אנינג מהגרסה
רי צ’ארלס לא הספיק לראות את הסרט הביוגרפי המצליח על חייו שביים טייילור הקפורד, בכיכובו של ג’יימי פוקס בתפקיד אגדת הסול והריתם נ’ בלוז, אבל הייתה לו יד בהפקת הפסקול, לפני מותו, וזה מורגש. פס הקול מתחיל מ"מס אראונד",
מזמן לא נהניתי ככה ממיק ג’אגר. פעם ראשונה שהוא כותב מוסיקה לסרט (חידוש של צ’ארלס שייר ל"אלפי" מהשישים), ובשביל פעם ראשונה, יצא לו משהו מרגש באמת, אלבום שירים יפהפה. אחרי חמישה עשורי קריירה ב"האבנים", הג’אגר עדיין בשיא כושר כתיבתו. מהפתיח
הנעימה האפית הפותחת של "של "סינמה פרדיסו" (1988) של אניו מוריקונה מתווה קו תזמורתי סימפוני תחושתי טיפוסי לאוסף 21 פסי קול שערכו ניצן דגן ועוזי פרוייס, תזמורים שעוטפים את הסיפורים. בלתי ניתן למדוד מה מידת השפעתה של מוסיקה על רגש
מה אפשר כבר לצפות מאסופת שירים שקיבצו לפסקול סרט? תתפלאו. המשך סיפור האגדה נתן השראה לאוסף שעומד בפני עצמו. כלומר זה לא סתם דיסק של שירים. דוגמאות? ה"בטרפליי בושה" עם דיויד בואי בגרסה לשינויים, הקאונטינג קראוז ב"מאוהב בטעות", ה-"אילז" (EELS)
כמו ב"רד הוט בלו" גם כאן כוכבי פופ מבצעים קול פורטר, מכותבי השירים הגדולים במאה ה-20. איכות הטקסטים היא שעשתה את שיריו לנצחיים. באלבום ההוא הביצועים חתרו לעכשווי. כאן נבחרת הזמרים בדרך כלל משדרת את רוח התקופה המשוחזרת בעיבודים רעננים.
