שירים חדשים

יריב בן יהודה מנסה לרענן/להמציא מחדש את היחסים עם בת הזוג. יחסים לפי בן יהודה הם הרפתקה ומסיבה שאסור להפסיקן/ לעוררן מחדש. איך שומרים על הגחלת אחרי כל השנים?  מה עושים כדי שהשגרה לא תוציא להורג את הקשר ביניהם? תתבוננו

חוזרים לאלבום המיוחד של ארקדי דוכין "לאהוב או למות", שיצא לפני שנה כספר דיסק מהודר המכיל 25 שירים, למעשה אלבום קונספט על משפחה שחיה בעולם מתפרק שבמרכזה מושיק, אדם שיוצא למסע, במהלכו הוא מנסה להפשיר את הלב של עצמו ושל

רוני פרי מבואסת. החיים פה מבאסים אותה. כתבה שיר של אי נחת. עשתה רשימה מזרם תודעתה על רקע התכנסות משפחתית בערב שבת – "בצד השני של הקיר שלי". ה"נחת" שמשפחות מביעות על נכדים וילדים נראית לה מזויפת, העמדת פנים. הציניות

נועם בנאי מתערטל בשיר נוגה על חיים ומוות. שר על מה שנשאר בסוף – ריח יום שישי, מרפסת נושמת, ארגז אחד, רסיסי חלום שבור, עץ נבול ליד אגם קטן. את התובנות לגבי סופנו הוא בחר לשיר בליווי מינימליסטי, בעיבוד שחושף

עומר אדם מנסה להתפלסף על סוף, כשברקע ניסיון להרגיע אהובה. מהו הסוף? אורי בן ארי שרבט משהו אקראי. גם ללחנים יש סוף. מבחינתו של עומר אדם – אל דאגה. הוא אינו כותב אותם. יהיו לו כמה שירצה, גם לרגעים עצובים,

סטטיק ובן אל תבורי ממשיכים בחגיגה.  והפעם קרנבל – כמו בסאן פאולו.  מגרש הסמבה עובר לתל-אביב. זה נשמע כמו הגאנגם סטייל של פסיי בקו פרודוקציה ישראלית ברזילאית. אימצו קובץ מילים הכולל בין השאר את הבירימבאו (כלי נגינה), הפאבלה (שכונת עוני

דנה ברגר שרה על תקופה לחוצה בהיבט אישי וכללי. שברים אמוציונאליים, רסיסים פיזיים מ"נפילה", משהו שמתחולל "אצלו", (גם הוא נבהל) "מלחמה בחוץ" ו"כשתותחים יורים האהבה בוכה" על משקל הקלישאה המוכרת העוסקת במוזות. ניסיתי לחבר חלקי הפאזל, לעשות התאמות. חיפשתי בקליפ

הייתי בטוח, שאני עומד לשמוע קאבר ל"חייאתי" של נסרין קדרי, אבל זהו שיר חדש לחלוטין. מירי מסיקה שרה מלודרמה אישית. "אהובי התרסקתי כדי שתחבר אתה את חלקי" היא מקוננת באיפוק. האהוב כנראה לא הצליח לחבר את חלקיה, אבל הוא רוצה

השיר הזה נשמע שרבוט טכני מחורז לצורך הלחנה. ה"כמעט" מתחרז עם ה"מפלט", "ואת" עם "אחת". ג'יין בורדו ממשיכים בקו הקאנטרי פולק השמרני, מוסיקה אוורירית בעלת מרקם פריך, זרימה קלילה שנועדה לענג את האוזן במנגינות נעימות. יצאו לדרך, העיר נשארה מאחור,

סי היימן מנסה להתייחס למציאות חייהם של זוג המתבונן בתוכניות מציאות. שגרת חייהם (כביסות, בעל רעב) מול הנטייה לברוח מהמציאות באמצעות תוכנית מציאות. לפי המוסיקה והטון הנוגה, לא ברור אם זו השתתפות בצער או הבעה צינית – או משהו באמצע.

אברהם טל שר שיר של בדיקה מחודשת של יחסים בינו ובינה. למעשה – שיר על מהות המשך האהבה. אם אחרי כל כך הרבה שנים עדיין "מגלה אותה" – סימן הוא שהשגרה אינה מנצחת אותם. לא רק זאת אלא שעדיין יש

איך הוא יכול להיות אצלה לתמיד, כשהיא עושה את זה כמו קזינו – All in אחד, חוזרת לבד בלי התחתונים. נו, באמת. העיקר שהוא רוצה לרקוד איתה עד שיעלה האור. למה מה? אין לו קצת כבוד, או שכל העניין הוא

השיר הוא סלסול מתבכיין לכל אורכו. שום ניואנסים. תני לרגש לרוץ לפנייך. סלסלי אותו עד כלות הנשמה. ספיר סבן, בשיר הראשון שלה אחרי דה וויס, אכן עושה זאת בכישרון גדול, אולי גדול מדי. נותנת לרגש להשיג אותה. גם אם מדובר

רק מהשירים של גברים מאוכזבים על נטישת האהובה אפשר היה ליצור ז'אנר אדיר. כחול אשר על שפת הים. מה קורה לגברים המקומיים שהם אינם מפסיקים להתבכיין?  מה עשיתי לך שעזבת אותי כה שבור? הרי פעם היינו מדברים שעות. אל תשאלו

החוץ – מפחיד. הבית –  זו בחיקו של זה – מרגיע. נדוש? מאוד. מצד שני: מה כבר הציפיות משיר קטן על שגרת חיים נורמלית. מתחת לשמיכה הם מרגישים כמו ים. נחמד. הייתי מוותר על השורה "בחוץ יש חוקים רעים וחזקים",

ויקיפדיה היא אנציקלופדיית תוכן חופשי מקוונת. סטיגמה – תיוג המודבק לאדם בדרך כלל שלא בצדק. האם ויקיפדיה מאופיינת בסטיגמות? לא בהכרח. הקשר בין תוכן השיר לשמו – מוטעה. חנן בן ארי את קרן פלס ערכו רשימת סטיגמות. הבקשה היא (מהכלל?

לא שומעים כיום טקסטים כאלה. אולי ביוונית הוא נשמע יותר אינטגרטיבי. בעברית – שפה מעט ארכאית לשירי אהבה – "למזוג מיין האהבה", "תני לי צוף מבין שפתייך". זה בטל כמובן בשישים מול החיבור בין יהורם גאון ליורגוס דאלארס, שני ענקי

זה אביב גפן של הרמוניה נוגה ורכה בטון של בקשת חמלה. מבקש אישור מחודש לאהבה, לאושר על רקע הפער שבין עבר להווה – "אם היה אפשר לשכוח / את מה שלא שווה לזכור". מחיקת רגעים קשים בעבר עשויה להחזיר את

על ההתחלה נזכרתי בהבזק אסוציאטיבי ב"דירה הקטנה"  מתוך "גיטרה וכינור" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין. בדירה קטנה, חשוכה מעט  לא רחוק מכאן, בסמטה בצד  גר בחור אחד עם אישה אחת  חיים מכל הבא ליד  נישאים הם סחור וסחור  הוא

אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה  לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה –  נדיבות,

שיר של התפכחות: אל תחשוב שאתה משהו מיוחד, אחר. בסופו של דבר אינך שונה מאחרים. אתה ככל האנשים, רגיל ביותר. אתה הוא שאחראי לחייך ולגורלך. אתה עוד טיפה בלב ים. התחלת כאחד האדם, וכך תסיים, כאחד האדם,  בלי לדעת את

לקחו שלל קלישאות על איך גבר מנסה לשכנע גברת להיות שלו בסופרלטיבים וגוזמאות  מפה ועד הודעה חדשה. הטקסט מורכב מהתחכמויות לשוניות כמו "אני אוהב אותך יותר מפעם ויותר מהגיון… יותר מהטירוף". סוג של דיבור הומוריסטי. גם משפט הקושר את האהבה

מתוך היבט נואש אל תוך עצמה, שמוביל לכעס נטול רסן ואי יכולת לשלוט על הפחד, מגיעה לירון משולם – היא פלורה – למסקנה רציונאלית, ש"מותר לעשות טעויות", וכי לא כל האחריות מוטלת עליה. את הסיעור הרגשי-שכלי מביעה פלורה בקול זועק

ליבי אינו עם קלרה סבג. היא מסלסלת כאב על אובדן האהוב, כי היא בחרה להתבכיין ולסלסל עם טקסט מהסוג שאינו ראוי להיות מודפס שחור על לבן. אני לא מדבר רק על השורה הסתומה – "השעות מזייפות געגועים אליך" (מה זה?)

תוכניות המציאות מול המציאות. אייל דניאל ורן ביטון מנסים לבחון דברים בצורה פשטנית מול תוכניות טלוויזיה המתעדות אירועים מציאותיים בניגוד לדרמה בדיונית כתובה. השאלה "מי אני" על רקע זה נשמעת פשטנית ומנותקת. כנ"ל: "יש כל כך הרבה דעות אבל מי