שירים חדשים

אלקטרוניקה זה שם המשחק. יוצרים צעירים מאוהבים בצעצועים המאפשרים להקליט בחדר הפרטי. הגחמות המוסיקליות מצטיינות בקרירות. תן לדמיון ללכת במקומך. הנקודה היא שהדובר בשיר לא נתן. הוא הניח את מה שקרה בו  (בדמיון). הפואטיקה שהתבשלה במוחם הקודח של אור אדרי

"שזיפים" ממשיך קו של רגישות מופלאה, שמורן מייזלס משדרת. המיוחד אצלה – הבעה עדינה ללא רגשנות יתר. זהו שיר געגועים לתום הילדות, שנראית ממרחק הזמן – קוטב של כיסופים. מייזלס עושה אידאליזציה של תקופה, שאין בה רבב, זמן שנעצר, שנחרת

מהי  אהבה? המילון יגדיר: חיבה עזה, אהדה, רגש משיכה, התחושה שחש האדם האוהב לאהוב, חשק, תשוקה, חיזור, הערצה, כיבוד. לאה שבת חשה שבמציאות הלחוצה היא זקוקה למשהו מזה שיפעפע ויחדור אל מתחת לעור, שייספג ויתנחל בתוך הנשמה. פגעי הזמן? כל

מה אתם רוצים מקוטנר? הוא יושב בישיבות הפלייליסט? לא יודע אם קוטנר היה משמיע שיר כזה. מה שבטוח: שיקולי השידור שלו אינם מתחשבים בקריטריונים, שמנחים את אותה קבוצת עורכים שבוחרת את השירים לנהגים בכבישים. במציאות, מאשימים את גלגל"צ, שהתחנה מתעלמת

איך מנטרלים סיכון מסחרי? – מצטרפים אליו. If you can't beat him, join him. הנפשות המרכזיות העובדות בבית החרושת לקונפקציה של להיטים בז'אנר החפלה והשמחה מצטרפות לסיעור מוחות כדי להפוך את הדואט של ענקי הז'אנר לתרנגולת מטילת ביצי זהב. מי

יענקל'ה רוטבליט מגיש כתב ייאוש על הקיום המקומי,  תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי  בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד כה. לפחות – תחזירו לי את העתיד,

מציאות ואמנות כרוכות זו בזו. יהושע לימוני בחר במהלך ארס פואטי לתיאור סיטואציה של ריב – "מילים שנאמרו אתמול / חזרו בבוקר לאכול / לאכול לי לאת הלב". במקום להישבר, ללכת לאיבוד – הוא נשאר כדי להפוך הסיטואציה לשיר שהולך ומתבקע במקביל

היוצר משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג האישית, חוסך כמה אלפי שקלים בשכנוע עצמי: חבל על זמנך – מכור את השירים ואת הגיטרה, שחרר תסכולים, אתה לא מי שאתה חשבת, אל תבזבז זמן על דיכאון, ציפה על המים, חייה כאן ועכשיו.

ההבטחה להישאר מגובה ב"מילה של גבר". לא יעלם שוב. יעמוד מאחורי ההבטחות. למה "מילה של גבר"? האם עד כה לא האמינה למילה שלו? פרומיסס פרומיסס? – פתרונים לדניאל סלומון. הוא חוזר אל אהבתו בדרך שמחזירה אותו לרגעים יפים. יביא לה

מה היו יוצרי המוסיקה עושים ללא שיר השירים? הנה דוגמא לשיר על בסיס הטקסט התנכ"י (שיר השירם ג')  בשיבוץ של שורות שלמות – "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי". משה פרץ ואבי אוחיון לקחו הטקסט התנכ"י, וניסו להפוך אותו

"שום דבר מזה לא הכין אותי אלייך" – למרות שהתחשלה בסיטואציות קשות בחייה – כשמדובר באובדן האהובה – לא הצליחה להתמודד. יורם חזן שר בלשון נקבה סיפורה של המקוננת.  מדוע לא שינה ללשון זכר כדי להרוויח אמינות? אלמלא קראתי את

מרסדס בנד? מתי שמעתם לאחרונה? מישהו התעניין? המתין?  איש בשורה אנוכי: ההתכנסות המחודשת של ההרכב מביאה משב רוח רענן בימים שהרוחות הטובות באזורי להקות הפופ המקומיות הולכות ומתמעטות. "דאווינים" הוא שיר של וידוי, גיחוך עצמי התפקחות והכרה בחולשות. "תפסו אתי

יקירה אינו קיים. אין לו שם, גם לא זהות. תשוקתה קיימת בתוך חלל ענק. חסרון מגע כל שהוא מעצים את הכמיהה ללא נודע כמו גם את הסקרנות. באמצעות ההגזמה ("הייתי שואלת כל אדם לשמו") ממחישות האחיות ערגה, געגוע, השתוקקות ותשוקה.

השיר במקור נקרא "גשם בשדה קרב". בגרסת הסינגל שקיבלתי נקרא השיר "גשם יורד", מה שמעוות את כוונת המשורר. בשיחה שהיתה לי עם מלחינו,  אשר ביטנסקי, הסכים להחזיר לשיר את שמו המקורי. בשיר עצמו אין ביטוי מְכַוון, שמדובר בחברים, שנפלו במלחמה,

טיול פסטורלי בכפר צרפתי בזמן שמטשטש את מה שארע בו (הסטוריה עקובת דם בעבר, ייצור יין בהווה) הוא רקע לחשבון נפש  על היחסים ביניהם. בעימות בין הזמן ההסטורי והזמן האישי – מה שטורד אותו הוא החלום שחלם עליה. השכחה היא

השיר שמסיים את "שעון חורף", אלבומו השני של עידו רצון, הגיע עם  שני קליפים, יוזמה די נדירה המעידה על היחס המיוחד שיש ליוצר לשיר הזה. רצון מגיש אותו ברגישות ובהתרגשות. השיר הוא ניסיון לברר מהות של דברים שהתרחשו  בחייו.  ראיית

"אני לא כמו האלה", מנסה שיר לוי לשכנע מישהי שתחזור אליו. רון ביטון שאחראי לדבר הטקסט החלש הזה יסביר מי הם "האלה",  ומה יתרונו של המתבכיין ה"הרוס מבפנים" (שנדע שזה לא משהו חיצוני) הזה עליהם. את "ההרוס מבפנים" ניצל הכותב

ולתומי חשבתי שדווקא בחורף, כשהיא חסרה – קל יותר לכתוב שיר אהבה. שירי האהבה הטובים נולדים על רקע מצוקת אובדנה, אלא שכאן – שיר/ מכתב/סמס אהבה קלוש. הנושא כל כך נשחק בז'אנר הים-תיכוני, שאתה מרגיש  טייס אוטומטי. לוחצים על כפתור,

משרבטים טקסטים לבחורים מתבכיינים על נטישת האהובה. היא קמה והלכה. הוא מתפרק ומשתתק. העיקר שיצא חרוז. "לא מחייך/ הלב דועך". יש עוד חרוז. מייצרים משהו בשביל המוסיקה. הטקסט מזמין שיר נוגה. המוסיקה – מה-זה שמחה. ים תיכוני פאנקי בעיבוד קצבי

יש אהבות שלמות ללא פחד, ללא מחר, אהבות לנצח – בלי לדפוק חשבון לאף אחד? גם אם מדובר באיזושהי אוטופיה, עדיין זהו קוטב שמשמש מטרה. עלמה זהר הגיעה לרגעים למקום הזה, שאומר: אמונה באהבה ללא דופי, ללא פגמים. היא חולקת

אין אהבות מושלמות, כמו שאין פרידות סופיות. אפשר להפוך את המשפט: אין פרידות סופיות, לכן – אין אהבות חדשות מושלמות. גם אם הוא צופה שהיא תהיה עם מישהו אחר והוא ימצא אהבה – עדיין בפנים יתגעגע "עד היום האחרון"  לא

יאיר בן דוד שר המנון לפקפוק. כמפקפק ותיק, כמי שחייו מלאים יותר סימני שאלה מסימני קריאה, אני מצטרף בשיר הזה למגמת הפקפוק הגורפת. לא הכל חרטא ברטא כמאמרו של אותו נזיר. השאלה היא איך מפרשים "פקפוק"?  הפקפוק כמוטו לא תמיד

הדיאלוג הוא ניסיון לקירוב עולמות / לבבות בין החילוני לדתי על בסיס אנושי. העובדה ששניהם נמצאים על תדר תקשורתי אחד – מופלאה כשלעצמה. יש כאן גשר. כל אחד – והשיר של חייו, חמי רודנר ואיל כהן כל אחד וניסיונו לשכנע

בסינגל הראשון שלהן בעברית שרות האחיות לוז על אונס. מהסווינג הבידורי הן עוברות לדרמה כבדה. צרויה להב כתבה על שלוש אחיות הצועקות את צעקת אחותן שנאנסה ותוהות מדוע "לא תאנוס" אינו כלול בתוך עשרת הדיברות. השיר נכתב ומושר בשם שלושתן

המסקנה שסהר חגי מגיע אליה: תודה על כך  שאתה חי, קיים, נושם ושורד. אל תבכה יותר. אולי זו הדרך. אין תרופה אחרת. חייה את השגרה, אל תוותר כי גם זה כבר לא משהו, שיש עליו ביטוח. המוסיקה הקלילה הולכת בכיוון הזה.