שירים חדשים

ודוגרי ותכלס – אין לו ראש למלחמות והכל תקוע, לא חייכה שבוע, ולידיעתה – כתב שיר על זה. ואללה. הברקה? שטויות, שטויות, שטויות. הנסיך החדש של הזמר הים-תיכוני שולף טקסטים אפילו לא מהמגירה, אולי מהשרוול. כבר כמה ימים היא נראית אחרת,

זמרת טובה, תפקיד ראשי במחזמר 'שיקגו', שופטת מבוקשת בתוכנית ריאליטי מוסיקה. אבל מה בדיוק הקו המוסיקלי שלה? שירי מימון עדיין נמצאת במחזמר של עצמה, שרה מלודרמות שנשמעות  מופרכות משהו, לא אומרת דברים מתוך העולם שלה. השיר במקצב ואלס, מנסה לגעת במצוקת הנפילה

אהבה נכזבת מזווית של – אנחנו יודעים שאת סובלת, אבל תרגיעי אותנו שטוב לך בלעדיו, שאת ממשיכה שמחה ובלעדיו, שאת לא בוכה, שהלב שלך פנוי, שגירשת את השדים (מה פתאום שדים?), שאת יכולה לצאת ל"מציאות שכבר מותר לחייך" … אז מה

נצא עם "קאדנס" (רן זילכה, אמיר שוורץ) אל טנג'יר בקצב של צהרי יום מהבילים. מתוך עומס החום הקייצי הכבד עולה מעין חיזיון תעתועים של זוג מתוך חוויה בעיר הצפון מרוקאית  שליד גיברלטר. ספינות ענק באופק, דמדומים שעוטפים באדום את הכיכר, הצחיחות 

בלב שבור, המככב בשירי אהבות נכזבות, עשו המון שימושים, בוריאציות כאלה ואחרות, אבל אינני זוכר מצב שהעמידו אותו (את הלב) "למכירה". הברקה? – לא. מטפורית – ממש כלום, כי הרי האוהב מבקש מהאוהבת לקחת את ליבו ("הלב שלי שלך"), שזו

מוסיקה כמרפא לנפש, כתחליף לספת הפסיכלוג. רמי קלינשטיין מביע מצוקה. הוא רוצה לדבר. מחפש מציאות חדשה  כי – "השתגעתי באמת", "האגו התפרק לחלקים", "היתה לי אהבה שלא תחזור יותר". הפניה היא ל"ריבונו של עולם". תציל אותי. "תנער לי חזק את

הצלילים נשמעים הכי אנכורניזם של הז'אנר. מוסיקה מזרחית וינטייג', אולד סקול. רוק אוריינטאל מלודי קצבי מרקיד שנות השבעים. הפשטות העממית של גיטרה-בס-תופים, שבגבה נושבת רוח ים תיכונית בטעם יווני. נתי לוי מציע פסיכולוגיה שובניסטית בחצי אגורה ביחסים עם האישה: אתה רוצה

תמיד "נאהב-נכאב", תמיד "לבד תמיד איתך" . אלה  הצירופים המנוגדים  שיוצרים את הנרטיב של השיר. הנתיבים הסותרים של תחושות מעורבות. שיר על יחסים ברוח אופטימית. מה שהיא אומרת, מה שהוא מרגיש. "כשזה מרגיש עמוק בפנים/ תישארי תמיד צמוד", מסוג הטקסטים

מה שעשה הדספסיטו לאימריקו. חקיינים בני חקיינים אנחנו. גולשים על גלים זרים בשקיפות נוראה. אימרי זיו שבר ראש איך להמשיך מומנטום (זוכה העונה הרביעית של הכוכב הבא לאירוויזיון), ובמקום לחפש אפיק מקורי, התביית על נתיב הפופ הלטיני. לא רק מנגינה

נתנאלה מקדישה שיר לשינויים פיסיולוגיים העוברים על הגוף בהזדקנותו. בין גוף לנפש קיים קשר הדוק והדדי, שאין לנתקו: כל מה שקשור בגוף שלנו הוא עניין חיצוני ואובייקטיבי ואילו כל מה שקשור בנפש שלנו: מחשבות, רגשות, קונפליקטים, תהיות, התלבטויות ועוד מתהווים

אדם שר שיר של התפעמות. המילים – שחרור והצלה, יציאה ממקום חלש (הזמן שעבר, העבר הנכחד, הלב השבור) אל אל עוצמה מחודשת  (היום שנפתח אל הווה נצחי) כעידוד אופטימי המושר לאישה. האופק שלה מואר בקרני השמש. השיר תערובת של לאה

בקולה הרוטט והנרגש, הגר אנוש הזכירה לי את רות דולורס וייס. כמו אצל וייס – הטון הפנימי חזק הרבה יותר מאשר זה הבוקע ממיתרי גרונה. זה כמעט כל הסיפור. שומעים  בסאבטקסט את תוגתה העמוקה, כאילו זה מקור מעייניה השיריים. השיר על מצוקה

פאר טסי הופך לאט בבטחון למלך הדואטים של הז'אנר הים תיכוני. לאחרונה סקרתי ארבעה – עם עדן בן זקן, פבלו רוזנברג, מאור אדרי, ניר מנצור, במסגרת פרויקט "הפוך לשנינו", ועכשיו עם שרית אביטן. מה פשר הדואטים? כי טובים השניים מן האחד

נקודת  המבט העכשווית מולידה געגועים לימים הם שהיינו ילדים. הזיכרון מומר בהתרפקות. שישי בערב. הברזלים עליהם ישבנו, הקולנוע הישן, מגרש המשחקים, ארוחת שבת. עוטפים אותם (את הגעגועים) בהרמוניות רכות, נוגות ונוגעות. בקצב מידטמפו אמצע הדרך. צלילי השבעים מרחפים באוויר. ירמי

זהר מאירי שרה בקול רוטט שיר של אובדן עצות. השאלה "מה עושים עם כל האהבה הזאת?" היא שאלה רטורית. אין מה לעשות. "להניח לה ללכת" , "לנער עצמי ממנה", "לחלק אותה בין בני האדם" הם ניסיונות התחמקות סתמיים. באהבה אי

השיר הגיע בזמן. רוקפור יכולה להציע אותו לתעמולת הבחירות.  חצי עם ככל הנראה מאמין שהמצב הוא דבש, כמו שמלכת הדבורים רוצה שיחושו – שהחברה מושלמת, שזה בסדר שהמנהיג מחסל כל הטוען לכתר, כשהוא למעשה מנהל עניינים על "פחד וחנופה". רוקפור אינם

דבש אאוט. החיים חלווה. למה להם פוליטיקה כשאפשר לחגוג. אחרינו המבול. אם נראה שקשה – בסוף יוצאים מזה. עם ישראל של ימינו?  לחלום  מתוק, לשתות עוד קפה בקטנה, לרקוד, להכות בתוף. מתאים למשל שלושת הקופים: האחד מכסה בידיו את פיו, השני מכסה את עיניו,

נוי פדלון מתבססת בצמרת מסלסלות שירי ההתבכיינות על אהבות כושלות. שמעה "ממכונית שעוברת איזה שיר שהזכיר לה", והיא רוצה להאמין שנאמין לה ש"איזה שיר" ששמעה ברחוב ממכונית עוברת – עורר אצלה את כל הסיפור הזה שהיא מתבכיינת עליו ומטיחה בגוף שני

כשאדם מדבר עם עצמו – על מה זה מעיד? הפרעה פסיכיאטרית או שיח פנימי שפוי? רוית בטאשוילי מדברת עם עצמה, כי אין לי עם מי לדבר, ומתברר לה, שעל רקע חוסר התקשורת עם מי ש(אינו) נמצא איתה – דווקא טוב

דניאל זמיר נאחז בתפילת הודיה קצרה הנאמרת עם השכמת הבוקר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".  עניינה של התפילה קשור לאמונה, שבשעת השינה מתנתקת הנשמה מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר

שני פונה פוצחת במסכת התבכיינות פשטנית על העולם. הכל רע-רע-רע, פעם אנשים היו רגישים, הרגישו יותר שבת ויותר אלוהים, אהבה היתה אהבה, אנשים חיים בערך, אז בא לה לשרוף הכל "כמו איזה לא נורמאלית".  הניסוח לא מתוחכם-לא בהיר, שטחי, והכתיבה

שי רון רצתה להגיד דברים פשוטים, אבל היומרה סיבכה אותה וסירבלה את הטקסט – משהו על ראש שנמצא בתוך מקום שמצייר את הרגש של הלב ושל הכאב, והלב משקר למוח. ועל זה ייאמר: בלבול מוח לא קטן. בסך הכל רצתה לומר