זאב נחמה כתב לישי לוי שיר על חיפושי אהבה אידיאלית כמו זו של אברהם ושרה. החיפושים מולידים געגועים. לא ברור אם הוא פונה למישהי קונקרטית או שהוא מפנטז על אהבה נוסח שרה-אברהם. חולשה אחרת של הטקסט: שימוש מופרז ב"זה". ספרתי
אביתר בנאי, איש מאמין, ממשיך לשאול שאלות. התפיסה שלא הכל ברור לך – גם באמונתך, היא שמאפיינת את כתיבתו. השיר הוא בחינה מחודשת של מהות הקיום והזהות האישית והכרה בקשיים שבעטיים "האם אני בורח מעצמי"? "האם מותר לי להאמין בעצמי/
אז מה קורה בפלורנטין בשבת? ממש כלום. מה מיוחד באישה שמנקה את הרצפה, צלילי בוזוקי ופעמונים, שכנה שמסתכלת מגבוה, תריסים קלופים. הכי אמביציה יש למי שמברך אותך באחלה יום, ממתין שמישהי תעבור מולו ותתייחס אליו. אכן: מה יש כאן להסתיר.
מזהים? הפשטות הזו – המלודית, הרכות המלו-מלנכולית, פופ שכמו כותב את עצמו, נמס במתיקותו ומשאיר טעם טוב. זהו עידן רייכל. כבר לא מחפשים חריגים סגנוניים אצלו. נדמה לי, שהוא ממשיך לזרום באפיק של אזור נוחות. באהבות שלו יש געגועים, עננים, בדידות,
על הנייר, שחור על גבי לבן, הטקסט הזה היה עובר בקושי סדנת מתחילים לכתיבת פזמונים. יום הולדת מזכיר לאילן וירצברג את גילו, הוא מתבכיין על הזדקנותו ומבקש לעצור את הזמן. מה מיוחד בזה? ממש כלום. נשמע פשטני, לא מעניין, לא מיוחד.
איך הופכים את הבאנאליה לשיר אמצע-דרך מלהיב. המזרח, יעד הבריחה של אנשים צעירים, שמחליפים את ספת הפסיכיאטר בטיולים זרוקים, יצר את הנרטיב המחורז הזה, שהלהיב את לורן פלד לעלות על האוטוסטראדה של המוסיקה, ללחוץ על הדוושה. אין בעיה להצטרף למסלול
מה אני מחפש בקאבר? להעניק לשיר המכוסה תוכן חדש ייחודי. יוסי אלפנט שר את "איך כש" בטון נמוך מעט בוסרי, בלי לייפות, בלי להיות "מישהו אחר". תמר אייזנמן ואיתי פרל בחרו לשיר את השיר בדואט פולק-אקוסטי. הם משרטטים את השיר בקווים
אבא, תרשה לי, חיים איפרגן, לא יאהב את הטקסט הזה. הוא יגיד לך: חיים, ומה איתך? אתה לא בן אדם חי, קיים, נושם? מה, אתה תינוק בן יומיים, שזקוק לאבא ולאמא? איך זה אתה מטיל עלי את כל מה שאתה
Nina Cried Power הוא מבט של הוזייר (Hozier), הזמר-יוצר האירי על שירי מחאה. השיר הוא במידה מסוימת מחווה לנינה סימון ומזכיר אמנים אחרים כמו מרווין גיי, ג'ון לנון, ב.בי.קיי וקרטיס מייפילד. הוזייר משתף בשיר את אחת מזמרות הסול-גוספלס האגדתיות –
בסערת ההרהורים שעוברת על הדובר, מבצבצת תקווה מבעד ליאוש ולחרדות. איתן שפירא שר זרם תודעה של התבוננות עצמית וחשבון נפש של חיים שכולל בחינה אישית ("מדוע אני לא חטאתי מול איש") על רקע תחושת בדידות וחידלון, המחשבה שהסוף קרב, ועדיין ניצוצות של רצון
שיר לימים הנוראים? חטא לפניו? מה פתאום. דודו אהרון לוקח את אלוקים לרחבת הריקודים. אנחנו כבר בשמחת תורה. השמש זורחת, החיוך נמרח. האירה לו החיים. כמה היא טובה אליו. שרק יימשך ככה – שלוש פעמים טפו. אם אלוקים יצטרף לקצב
הנה בא השינוי, אנחנו השינוי. Kesha אחרי כל המאבקים האישיים שלה, מוצאת דרכים לשחרר סינגלים המדברים על כוח הצדק. על השינוי הגדול שיגיע. קשה עשתה קאמבק גדול בקיץ האחרון עם האלבום Rainbow, המציג אותה באוריינטציה של קאנטרי. הסינגל המוביל ‘Praying’
אם הוא והיא זה לנצח – כך הוא מבטיח לה – מה הוא סוחב אותה? שיביא לה חתונה. יחסוך את הניג'וז לשמוע אותה 80 יום בשנה מדברת על חתונה ועל טבעת. ואולי כלל לא רוצה להתחתן? מעדיף לברוח – לפרוס שמיכה
הם יכתבו ביחד "כמה רגשות" (כמה?), יוסיפו כמה דמעות כי לשניהם יש אותה מנגינה ושניהם נולדו לשיר, לחייך ולחיות. זה הטקסט. משהו עמוק יותר? היום לא מסתכנים בחפירות. היום כבר לא מסתכנים בסולו. צצו זמרים מאיימים בז'אנר. יש להיערך בהתאם.
אייל גולן מיהר להחתים את הזוכה ב"אביב או אייל" ב"ליאם הפקות". יוצאים לדרך בבלדה על געגועי אהובה. ההתרחשות היא – כמה נדוש – על רקע יום אפרורי גשום וקר. הלב שורט, היא שוקעת, מחפשת "שבריר של פתרון", תמהה – "איפה הוא
אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה – גם שם נמצא הקדוש ברוך הוא, ואסור להתייאש בשום פנים ואופן, ולחפש ולבקש ולמצוא אותו, כי מלא כל הארץ כבודו. בימים שחיבור בין זמרים הוא טרנד, יש סיבה לחפשו בשניים. בתוכנית השיקום של קובי פרץ
צרויה להב כתבה על האנשים הלא נראים, כל אותם פליטים הנמלטים ממלחמות, דיכוי וחרפה, חלקם ייעלמו בין גלי הים, חלקם יכלאו במחנות מעצר. היא אינה מדברת רק על העוול המתרחש מול מקהלות פוליטיקאים שממשיכים בהצגה הגדולה שלהם מבלי להושיע. השיר
"סתימת" החורים שהיא מבקשת אמורה לאפשר לה להעביר לילה שלם אחד בשינה מלאה. אירוניה מבאסת. היאוש טוטאלי. אפילו סמים, שאליהם בורחים בשעות יאוש גדולות – כבר אינם מועילים. לא סמים, לא שירים. אין הצלה. מיכל שפירא שרה דיכאון, הסיכוי שהוא
היא רצתה חבר, אהבה, יען כי חשה בודדה, קיבלה מליאן. מנין כל הכסף? לאן הוא הולך? מה עושים? אין כאן חפירות. יש סיטואציה. מצב אישי של ברירת מחדל. תקחו אותה (את הסיטואציה) לאן שאתם רוצים. המוסיקה האלקטרונית והקול הם סוג של זרם
על מה רינת בר שרה? על לב שמשתוקק לאהבה? על אנשים בלי אמונה שמחכים להצלה, על המצוקה שלה (צעקתי…) על החיים (יש דברים שלא נצליח לשנות) על מחיקת דמעותיה (למה, מה קרה?) על אהבה שכן מתקיימת ("כשיש לי אות, לא משנה
אושר כהן משווה בין הפחדים שלו כילד ובין הפחדים שלו כמבוגר. כילד – פחד ממלחמות. כמבוגר בהווה הוא מפחד מהלבד בין השמיכות. מצד שלישי, מאז שהלכה – השקט עושה לו טוב. כשהיתה לא עניינה אותו (שתקה). עכשיו רוצה לשכוח שהיא
סינדרלה? מה כאן סיפור סינדרלה? שהגוף שלה שיזוף בצבע מוקה? לפי מספר היוצרים שהשתתפו בסיעור המוחות לכתיבת השיר, היינו מצפים שיהיה איזשהו כיסוי לשם. מצד שני, בלי שערכתי בירור, אולי הסיפור של נועה קירל הוא סיפור סינדרלה ללא קשר לתוכן
צפוף במחנה שבורי הלב של המוסיקה הישראלית הים-תיכונית. שוטפים אותם ואותנו בנהרות של דמעות. כל זמר "מזרחי" שני מקונן – למה, למה עזבת אותי?! אילו היתה שומעת את תפילתו, יודעת כמה קשה הזיכרון ממנה. הבנאדם לא ישן (ליגת גברים בוכים
"במזוזה" נשבע מושיקו מור שלא תהיה לו אחרת. למה "מזוזה"? מטרת המצווה לשמש תזכורת תמידית לישראל, ביציאתם ובכניסתם לבית, שעליהם להאמין בייחודו של האל אחד ולהאמין בגמול על מצוות ועבירות. מה עניין ההתרפקות שלך על בחורה לזה? אל תשאלו את מושיקו.
מה מיוחד בהיא מקוסטה ריקה? לא חשוב. התאהב. מה קשה בישראליות? יש תחושה ששם הכל אפשרי. בחורה יפה בקוסטה ריקה – זה משהו אחר. הזמן עמד מלכת כשהיא נתנה לו נשיקה. חוץ מזה ההשגחה… "הכל מלמעלה". בקוסטה ריקה ה"מלמעלה" עובד
איתי לוי נעזר בשרותיו של עוד צמד כותבים (תמר יהלומי ויונתן קלימי) שמייצר שירי שברון לב לפי הזמנה לז'אנר הפופ הים תיכוני. סאגת גברים בוכים בלילה על נטישת האהובה לא תסתיים לעולם. גם הנ"ל עולים על הגל. צריך רק קול
הגבר בורח לקופה-קבנה. הג'ונגל שוב לימד אותו לשרוד. לא צריך אותה ברחבה כדי לרקוד. יענו – פגוע, אבל הוא מה-זה גבר. שתמצא לה איזה ילד. הבנאדם לא חוזר. "אם יש חיים אחריי/ תקחי אותם איתך", מנסים סדריק ושות' התחכמות לשונית,
האדמה רועדת, ענן כבד מכסה את השמיים. קול אחד הופך לקולות רבים במוסיקה המבליטה את הפער בין השחור לאור שעוד לא זרח, בין צמחי מרפא, ותמרות עשן. רוצה היוצר לומר: הפער בין הרצון למציאות אדיר. אני לא לבד בסיטואציה הזו.
שנתחיל בפינת הלשון? לפי האקדמיה ללשון עברית יש לומר שדר ולא שדרן. המילים שידור, לשדר ומִשְׁדָּר התחדשו להעברת מסרים באמצעות רדיו וטלוויזיה על פי השורש הארמי שד"ר. ונעבור לשיר לראש השנה: איזו אחוות רעים נפלה על שדרי תחנת "קול חי", שהם
נתחיל מהסוף: שיר נוגע, מגיע, מחלחל. אחרי מילים כאלו, מה יש להוסיף. תאזינו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. מגיעות לצליל דיין עוד כמה מילים: הצליל של צליל הוא פולק קלאסי, הקול טהור, חף ממניירות. צליל דיין פונה בגוף שני
