אוספי הג’אז שרשת "ארקפה" עומדת מאחוריהם ניחנים בקו מלו-סופט-איזי ליסנינג. הדפים המצורפים מדברים על מוסיקה "לפריקת מתחים". מוסיקה אינה מכשיר מסאז’. כשהיא טובה היא טובה. כשאני שומע את רובי ויליאמס ב"ביונד דה סי", את סטינג ב"איינט נססרלי סו", את שינייד או’קונור ב"אני רוצה להיות נאהבת על ידך"
מוסיקה אצלי היא לעיתים מפגש בלתי צפוי. זה יכול להיות דיסק ששלפתי מאחד הארגזים, שעדיין לא הצלחתי לסדר על המדף. אין לי מושג מנין הגיע אלי אלבום שנקרא Rendez-Vous with Kurt Weill. פגישה עם קורט וייל, המלחין הגרמני –אמריקני היהודי.
לפי אתרי האינטרנט, בעשר השנים האחרונות יצאו לפחות 10 אוספי "להיטים גדולים" של שירלי באסי, מה שמראה שבביקוש לקטלוג העבר של הזמרת אין פיחות. לא מזמן, יצא לה אלבום רמיקסים! אבל נדמה לי, ש"אלה חיי" הוא בכל זאת אוסף הלהיטים השלם
שנות האלפיים במוסיקה: מישהו יכול לאפיין אותן? דבר אחד ברור: השינויים הטכנולוגיים המדהימים הפכו את המוסיקה ליותר חופשית ואפשרו לשמוע יותר מאי פעם. כוכבי-העל קיבלו ממדים גדולים יותר מהחיים (ביונסה, דרייק, ווסט, אדל), ויותר מאשר כוכבי העל של המאה הקודמת.
בשישים-שבעים הוא נכנס לרשימות החובה שלי עם Wild World. גם Hard Headed Woman Moonshadow, Father & Son, Morning Has Broken. לפני שקראו לו קט סטיבנס, הוא היה סטיבן דימטרה ג'ורג'יו, בנם של אם ממוצא שוודי ואב ממוצא יווני, שניהל מסעדה בלונדון וראה
מקבץ קיץ 2018. טרנדים? עורכי האוסף לא היססו. אנריקה בגרסת מיקס לטינו-עברית עם רותם כהן ל- Subeme La Radio פותחים. שחק אותה לפי מה שהולך הכי חזק. מוסיקה חדשה? הלטינו רגאטון הזה הוא כמעט אנכרוניזם בהפקת דלוקס מרקידות. אחרי ההצלחה העצומה
דרושה טפיחה על השכם הלאומית. אחרי הכל – יום הולדת 70. תנו למירי סיבה נוספת לחגוג. אנחנו עוד נאמין שזה קורה עד ה-12 במאי, למרות שפוליטית, ישראל עושה הכל כדי שזה לא יקרה: לפי עשרת הראשונים שדורגו באתר מעריצי האירוויזיון Wiwibloggs –
אלטון ג'ון הודיע על פרישה מהופעות (לא ברור מתי זה יקרה), ובינתיים חוגגים לו ולשותפו לכתיבת השירים ברני טאופין בשני אלבומי מחווה. Restoration הוא ברובו בסגנון קאנטרי, בעיקר בביצועי זמרות, ששרות כאילו אלטון ג'ון לחלוטין אינו קיים. האינטרפרטציות – ברובן עקרות.
מה השתנה האוסף הזה מ"קול הג'אז 1"? – שהוסיפו לו דיסק שירים עבריים. האם אלה שירי ג'אז? במונחים של מוסיקת הג'אז לדורותיה – התשובה שלילית. רוב שירי הג'אז הפופולאריים, אלה שנקראים "סטנדרטים" (רבים מבימות מחזות הזמר של ברודווי) , אינם
אז מה היא "בוסה נובה"? בשלוש מילים: קצב מבוסס סמבה. סמבה ממזגת בקרבה תבניות קצביות הקשורות למוסיקה האפריקאית עם אלמנטים של מוסיקת מארשים אירופאית. בלי להיכנס לניתוח מדוייק של המבנה הקצבי, הרי הבוסה היא מורכבת יותר מבחינה הרמונית מאשר הסמבה,
גם ביונסה שרה אנדרו לויד וובר, כשהוא מלווה אותה בפסנתר בשיר “Learn To Be Lonely” כפי שביצעו בטקס פרסי האוסקר 2005. השיר מצורף לאוסף 40 השירים כבונוס. וובר הוא אולי המוסיקאי הגדול של מחזות הזמר בכל הזמנים. תמצאו באוסף שיוצא
That What I Call Music – כותרת משנית של האוסף המסורתי. להיטים אופנתיים בזה אחר זה – "הם מה שאני מכנה מוסיקה" – אני? מי זה ה"אני" הזה, והאם הוא מתכוון למוסיקה במובן הרחב של המילה? יאללה, תפסיק להיות תמים
קבלו מקבץ שירים ל"50 גוונים של שחרור", החלק השלישי והאחרון בסיפור אהבתם של כריסטיאן גריי ואנסטסיה סטיל. צפירת ארגעה: לא חייבים לראות. משמע אוזניים מספק את הסחורה גם ללא מראה עיניים וגם למי שמתחת לגיל 16. אין מקום לקשקושים ביקורתיים. יש כאן
דואט עם וילי נלסון To All The Girls I've Loved Before פותח את האוסף של זמר האהבה הגדול מכולם, אוסף בשש שפות, גרייטסט היטס כפול 2. תמצאו פה שירים מתחילת דרכו בשבעים, מוסיקה סולידית בדרך כלל, הקול הזה שכולו נוטף תשוקת אהבה וחיים. דואטים
ירמי קפלן הוא מסוג הרוקרים שאין בעיה להתעלם מהגיל שלהם (הילד כבר בן 56) הוא גם לא בדיוק הרוקר הנוסטלגי שמתרפק על "הלהיטים הגדולים", אלא בדרך כלל עם הפנים קדימה להתחדשות. תמיד הייתה הרגשה שקפלן כותב דף חדש ברוק הישראלי,
נסו להשיג כרטיסים להופעות של הלהקה ממנצ'סטר. האחרונות היו סולד אאוט. אולי זאת הזדמנות להביא את ההרכב לכאן. למי שאינם מכירים – האם להתחיל בדה בסט אופ? בואו נשאל את זה אחרת: כמה עשו הכרה עם לאונרד כהן באמצעות המובחרים
עוד אוסף של אלטון ג'ון. למה? חג המולד? בטח. תעשיית המוסיקה מכוונת היום לחגים, לחנויות שאינן דווקא חנויות מוסיקה. נכנסים לרשת ספרים ורוכשים מתנה. מוסיפים ל-34 השירים חוברת איורים, ספר הסיפורים מאחורי השירים עם אילוסטרציות של אלטון. הקיצר, מתנה מהודרת.
אוסף מסוגנן ומופק היטב, נותן למאזינים הצצה לסוג המוזיקה שאפשר למצוא בסצינת הקפה של ראשית שנות האלפיים בשכונת סן ז'רמן דה פרס בפריז. יש כאן לפחות ארבעה שירים שמצדיקים הגעה לדיסק: 'I Feel Blue' של לקשה 'Senor' של "פריז קומבו",
האלבום האחרון של Tears for Fears יצא ב -2004. זו הסיבה שמצדיקה את האוסף של רולנד אורזבל (שירה, גיטרות, קלידים) וקורט סמית' (שירה, באס, קלידים), שסיפקו מאז השמונים שרשרת להיטים שקשה "להתווכח" איתה. "טירס פור פירס" היא אחת הלהקות הבולטות בסצינת
זה הרביעי של "הטובים ביותר" שבריאן אדמס מוציא משך 30 ושבע שנות קריירה (1980-2017). מה האובססיה הזו להוציא אוספי בט אופ? האם לא נסתפק באנתלוגיה המעולה שיצאה ב-2005? אז אולי זה העיתוי? – לקראת סיבוב ההופעות, שבמהלכו יגיע גם לכאן.
מעצבן שהורסים שירים על פרסומות. אני לא רוצה לזהות את הפט שופ בוייז "סה אבידה א" עם בנק ואת FREE של קדג’ה נין עם משקה. ואיך זה שחיברו לי את "יוניברסאל" של בלאר עם חברה סלולרית. המפרסמים משתמשים בשירים כקטליזטורים, ולמעשה אין
השפעתו של נט קינג קול על חייו ועל המוזיקה של גרגורי פורטר אולטימטיבית, עמוקה מאוד, חלק מזיכרונות ילדותו המוקדמים ביותר. "הוא היה יחיד מסוגו. הוא השאיר מוסיקה נהדרת, עד שאינך יכול שלא להיות מושפע ממנה, מאותו גוון קולי יוצא הדופן,
בינואר 2012 שמעתי אותה ברידינג 3 בנמל ת"א. הגעתי גם כצלם. היא גירשה אותי כמו פפרצ'י שמתגנב לצלם אותה. האמת היא שהגעתי כדי לזכור לג'ניס איאן חסד נעורים. הצילום הדהים אותי. זו הנערה התמימה מהשבעים? אבל אם עצמת עיניים, יכולת
מסורת, רבותי, מסורת, ולקובנים יש מסורת יפהפיה. האוסף הזה, כמו "בואנה ויסטה סושל קלאב", שגילה מחדש את המוסיקה הקובנית המסורתית, מדיף ריח נוסטלגי חריף. זוהי קובה של פעם, הסגנונות של הטרובדורים משנות העשרים עד הארבעים, והשירים הם אוסף שחלקו אנונימי
אין צורך לצרוח מפחד. לא סתם נקרא האוסף החדש של מייקל ג'קסון Scream. הוא יוצא לקראת Halloween, ליל שלושת הקדושים באמתלה של "שירי בעתה" עם קולות "מפחידים" המחברים בין שירים אחדים. הרעיון לא חדש. ב-1997 יצאה קופסת להיטים שנקראה Ghosts.
אוספי להיטים אינם מלהיבים אותי בלשון המעטה. שמעתי את רוב השירים בדיסק הכפול עשרות פעמים ברדיו, בהופעות, באלבומים. פרט לשני החדשים – "בסוף כולם חוזרים הביתה" ו"תמיד אליך" עם יונתן רזאל – אין כאן חידושים. יש מעט שירים שאני מסוגל
זה הקול האפריקאי על הדיאלקטים והעידכונים השונים שלו. בפתיחה אקפלה מרגשת של ליידיסמית’ בלאק ממבוזה ששר "אופאנה מיי". החיים השבטיים במאלי מקבלים ביטוי אותנטי אצל OUMOU SANGARE. פאפה וומבה, יוסו נ’דור, סאליף קיטה מייצגים את תרבות אפריקה המתעדכנת, שהקימה גשר למערב. מאהלטיני
מה זה ניו גרוב? היום קוראים לזה "מולטי קולטי" גרוב של המיינסטרים, לפי ההסברים של חברת "פוטומיו" שמסובבת גלובוס כדי לאתר לא רק מוסיקה אתנית מארצות שונות – מדובר בטכנולגיית הסאונד הדיגיטאלית שמאחדת מוסיקאים, מפיקים ודי'גאים בכפר הקטן העולמי בגל
שתי מילים: עונג נוסטלגי. תרצו: נוסטלגיה מענגת. בארבע מילים: פסהקול הצרפתי של חיינו. משיר הנושא של "גבר ואשה" עם ניקול קראזי ופייר ברוך" (פרנסיס ליי) דרך "עימנואל" "סיפורה של או" (פייר בשלה) המוכר כאות פתיחת תוכניתו של אלכס אנסקי בגל"צ,
על רקע מבול אוספי צ’ילאאטוט, מדגישים עורכי הסדרה, כי מדובר בסרט ההמשך. זו "האיביזה האמיתית", שלא יהיה ספק. המותג מוכר גם כ"קפה דל מאר". אבל בסופו של דבר, המוסיקה עצמה חייבת לספק הסחורה, והדיסק הכפול הזה מספק גם מספק. זהו
