מי צריך עוד אוסף של אולדיז ישראלים? אנחנו בשנות השישים, שנים שמבחינתי היו בעיקר ביטלס, רולינג סטונס ובוב דילן, אבל פה שרו "לו הייתי פירט" ו"לחיי העם הזה". "סימן שאתה צעיר" – נקרא האוסף על שם שיר שביצעה שלישיית גשר הירקון
בחוברת המצורפת לדיסק הכפול מציין עורך התוכנית, גדי לבנה, כי האוסף היה יכול לצאת כבר מזמן, אלמלא התעקש לכלול בו מספר שירים. לבנה אינו מבהיר את הסיבה לעיכוב. (השגת זכויות על השירים?) הוא גם אינו מציין מה הם השירים עליהם
אנטוניו קרלוס ג’ובים הוא מהמלחינים הכי "מכוסים" במוסיקה. להיטי הבוסה הקלאסית שלו ממוחזרים עד לעייפה. ובכל זאת: זו עדיין מוסיקה שמאתגרת מעבדים, נגנים והרכבים. האוסף החדש הוא ג’אז לטיני אנין עם הגיטריסט צ’ארלי ביירד, המפוחיסט הגרמני הנדריק מרקנס, הגיטריסט האמריקני
אני מכנה את האוספים האלה – החולשות הנוסטלגיות של הקולקטיב. ל"שירים בצרפתית" יש חולשה מיוחדת. "שירים בצרפתית" היה מושג גם אצל מי שלא הבינו חצי מילה בצרפתית, ממש כמו "שירים באיטלקית", שגם להם הייתה עדנה שתוקפה לא פג מעולם. "שירים
ואו. פשוט וואו. הכי הרבה קאברים לבוב דילן. זה זמן לחגוג לו 80 (נולד 24 במאי 1941 במינסוטה) עם למעלה משבעים קאברים. אני חייב להודות שמעולם לא הקשבתי לכל כך הרבה שירים של דילן בבת אחת כמו באלבום המרובע הזה.
האוסף אינו מגלה שום חדש על השמונים. למעשה: רוב להיטי הרדיו המיינסטרימי של הימים ההם התנקזו לכאן. שומדבר שיחשוף מחדש את נכסי השמונים. האם יש משהו שמאפיין קונספטואלית את השמונים? האם בכלל ניתן לאפיין את השמונים כמקשה אחת? ממש לא.
מה, עדיין "קול השלום"? מותחים את הנוסטלגיה מעבר לקצה. "דה ווייס אופ פיס" או "איסי לה וואה דה לה פה" בצרפתית, From Somewhere in the Mediterranean, הוא עדיין מותג חזק לתקופת החגים (מסטימצקי יאשרו – מקום ראשון במכירות). רדו מרכבת הזמן הדוהרת,
את האוסף הלטיני יש להחזיק בהישג אוזן. רגעי קסם? קסמי שלי אינו קסמה שלה. אבל יש כאן כמה כאלה מקסימים – שהם עבורי רגעים של עונג. אוסף מכל הבא ליד, סלט ושאר יקות ופירות, ובאמת כדאי לבחון כל קטע בפני עצמו. אבל
דוברים צרפתית? צרפתית קלה. כמה משפטים-מילים? גם אם לא – להקשיב לאדית פיאף זה "להבין צרפתית" בלי לדעת ממש על מה היא שרה. בקול הזה יש די והותר תשוקה כדי לבטל מגבלות הבנת השפה. הטון האירוני. הכאב, עוצמות שמגיעות מהחיים
שירי האהבה של הקאנטרי? אילן בן-שחר שאסף וערך, לא ממש הלך על קונספט של איתור שורשי הקאונטרי ודגשים על הזמרים האותנטיים של הסגנון. אותו עניין בעיקר המיזוג בין פופ וקאנטרי או הגעגוע לצלילים מוכרים מהימים שסלואו היה "קרייזי" בביצוע פטסי
חצוצרת הזהב Golden Trumpet נועדה למתגעגעים הקשישים בגילם והצעירים בנפשם: אם במקרה תמצאו את תקליט הויניל של חצוצרת הזהב בבויידעם, ספק אם תוכלו לנגן את מה שהפעים לבבכם בשנות השישים. התקליט שרוט, ששום מחט לא תוכל לו. חבל על זמנכם.
איך מייצרים אוסף בסט-אופ של פינק פלויד? זה משהו כמו לקחת קונספט ולהופכו לא-קונספט. האוסף של אגדת הרוק הבריטית (16 שירים, 79 דקות) מורכב משירי הקטלוג של הלהקה שעברו רימסטר דיגיטלי, שירים כ – Comfortably Numb, Money, ,Another Brick In
תשאלו עם מה מזוהה אייבי נתן יותר – עם השלום או עם תחנת קול השלום? האלבום הזה מנסה לתפוס את שתי הציפורים. גם להעניק מקבץ נוסטלגי של כל מה שמזכיר את הספינה ששידרה ממימי הים התיכון, וגם לספר את (בדיסק
התחיה התמידית של בארי וייט, כוכב סוונטיז, קשורה בקול האווירה הנמוך שלו, מתמקדת בכמה להיטים שנדמה לי שלא כולם מצאו את מקומם באוסף הזה. איש גדול עם קול סקסי של חלום רטוב ותזמורים קצביים סימפוניים. בדבר אחד חייבים להודות: בארי ווייט יצר סגנון
במנות הראשונות מקבלים Creep של רדיוהד עם אליזה לומליי (Eliza Lumley) מעניין מה דעתו של תום יורק על ממרח האווירה בקול חדר מיטות אפוף חושניות אינסטנט. מנה שנייה – גם כאן בחושניות מתקתקה אם כי יותר ייחודית באקזוטיותה. מוזטה Musetta
אני שומר אמונים לגולדן גיטאר הנוסטלגי, שהיה ונשאר ענק דיסקי הסדרה הזו. כאן זו עריכה מקומית של המחלקה הבינלאומית של הליקון – שחוזרת אל נעימות העבר הכי מוכרות בהסטוריה של ז'אנר האיזי ליסנינג. הייתי בטוח שהקטע הראשון – שיר הנושא
היא חסרה. מותה של ויטני יוסטון הציף את הרשת והעיתונות בצונאמי של סיפורים והחזיר את האלבום הזה לפסגת המכירים ביותר. מישהו חשב שלא. אין כמו מותו של כוכב לעורר האימפריה הכלכלית שלו. כמה להיטים היו לויטני יוסטון במהלך הקריירה שלה? 2 הדיסקים
מהו השיר שמייצג את 1997 בתולדות הזמר העברי? לפי האוסף של אן.אם.סי בעריכת ליאור מזרחי זה השיר "כבר עכשיו" של ירמי קפלן ובביצועו. איך שר ירמי קפלן בשיר הנבחר לשנה זו – "לא ידעתי לא חשבתי, לא ניחשתי". גם כותב
את הדיסק מצאתי בנבירה אקראית בערימות דיסקים שהשארתי "בצד". כותרת המשנה של האוסף: A Musical Celebration Of Coffee Culture. שזה מה? לאונג' איטלקי? לא. לא. זה ללגום אספרסו איטלקי כשברקע מתנגנים שירים נפוליטניים. אתם בטח מכירים את הזמרים איטלקיים האופראיים
חמישים ושמונה שירים בשלושה דיסקים. האם אפשר לתת כותרת לשמונים? התשובה היא "לא" גדול. קחו את "בילי ג'ין" של מייקל גקסון, את "אברקדברה" של סטיב מילר בנד, "בצבא עכשיו" של סטטוס קוו, "בעליו של הלב הבודד" – יאס, את "עין
מהי מוסיקה ישראלית? אולי נשאל את זה ככה: מה בדיוק הוביל את "פוטומיו", חברה המתמחה באיתור מוסיקה אתנית ברחבי העולם, לאוסף המתיימר (או שלא) לייצג את ישראל? לא בטוח שלמי שערך את האוסף שאמור לייצג את מדינת היהודים (דן סטורפר)
קוניף מכר 50 מליון תקליטים לפני שנפטר בגיל 86. בטרם הקים את מקהלתו המיתולוגית הוא היה נגן טרומבון בתזמורות גדולות, עד שהוזמן לעשות את העיבודים לתזמורת מיץ’ מילר. את אלבומו הראשון הקליט ב-1956. הקונספט שלו כמתזמר ומעבד: להפוך סטנדרטי ג’אז, להיטי
סהרה? המדבר הגדול בעולם? אכן, זה השם היומרני שחברת "פוטומיו" נתנה לאוסף האוריינטאלי. האלבום הוא צומת דרכים אקספרימנטאלי בין תרבויות מוסיקליות, חיבורים מאתגרים שיצרו לא מעט חיבורים מענגים בין עממי ואלקטרוני. המסע המוסיקלי עובר בין מרוקו, אלג'יר לאירן דרך בריטניה
בשנת 2005 נסע איש המחקר והפיתוח של חברת המוסיקה "פוטומאיו", ג'ייקוב אדגר, לאיסטנבול, הסתובב במועדוני הלילה האקזוטיים שלה, כדי להגיע לאוסף הזה. אם ציפיתם לשמוע כמה מנגינות אוריינטליות ממועדוני ריקודי הבטן. 11 הקטעים של התקליטור הזה ינתקו אתכם מהקלישאות האלה.
תרבות בתי הקפה בפריז היא תירוץ לאוסף של עבר והווה, של נוסטלגי ועכשווי. של שנסון, ג'אז, צועני. העורכים יצרו תערובת אנינה במיוחד. מצד אחד: "פריז קומבו" הרכב חדש יחסית בסגנון שנסון סווינג ג'אזי עם תבלין צועני א-לה דגנגו ריינהרדט, הזמרת
מה כל כך מושך לשירים האלה? אומרים שנוסטלגיה היא עניין אישי ויחסי, בטח פונקציה של גיל, אבל כששומעים את "חתום בנשיקה" עם בראיין איילנד , "את הכול בשבילי" עם ניל סדקה ו"אנצ’יינד מלודי" עם "האחים הצדקניים", נדמה לי, ותקנוני אם
מטבעם – אוספים אינם עוסקים בהגדרות. הם עוסקים בלהיטים. אף רוכש לא יבדוק אם אם I Gotta Feeling הלהיט הגדול של המוסיקה השחורה לשנת 2009 עונה אכן על ההגדרה "ריתם אנד בלוז אולטימטיבי". העובדה שהוא שהה 14 שבועות בראש מצעד הבילבורד במהלך
"פוטומיו" תמיד מפתיעה כשמדובר במשבצת "מוסיקת העולם". הפעם – באנתולוגיה אתנית יפה בצבעוניותה ובצניעותה. מסובבים גלובוס ומגיעים לביקור קצר בקובה. זה מתחיל ב-El Chacal של חוזיי קונדיי אולה פרסקה. קלטתם את השם? כמה שזה קובני. גם הקצב, הריקוד. לפי הביוגרפיה
זמרי אופרה הם הכוכבים הגדולים בז’אנר הזה. ספרתי חמש פעמים לוציאנו פאבארוטי שזה חמישית מכול הדיסק. אין כמו פאבארוטי לשפוך את הלב בשירים נפוליטניים ואיטלקיים. עוד זמרי אופרה שמגיעים לשיאי הרגש: אנדראה בוצ’לי, ג’וזפה די סטפאנו, חוזה קררה, פרנקו קורלי,
The Second Valse – Andre Rieu – ולס מס 2 אנדרה ריו ותזמורתו 1994 הנעימה לקוחה מתוך "סוויטת הג'אז מס. 2" מאת שוסטאקוביץ' בביצוע הכנר ההולנדי הפופולארי שהופיע בישראל עם תזמרתו ולהקתו. בזכותו הפכה הנעימה ללהיט באירופה ובישראל. Isadora –
