מסורת, רבותי, מסורת, ולקובנים יש מסורת יפהפיה. האוסף הזה, כמו "בואנה ויסטה סושל קלאב", שגילה מחדש את המוסיקה הקובנית המסורתית, מדיף ריח נוסטלגי חריף. זוהי קובה של פעם, הסגנונות של הטרובדורים משנות העשרים עד הארבעים, והשירים הם אוסף שחלקו אנונימי
אין צורך לצרוח מפחד. לא סתם נקרא האוסף החדש של מייקל ג'קסון Scream. הוא יוצא לקראת Halloween, ליל שלושת הקדושים באמתלה של "שירי בעתה" עם קולות "מפחידים" המחברים בין שירים אחדים. הרעיון לא חדש. ב-1997 יצאה קופסת להיטים שנקראה Ghosts.
אוספי להיטים אינם מלהיבים אותי בלשון המעטה. שמעתי את רוב השירים בדיסק הכפול עשרות פעמים ברדיו, בהופעות, באלבומים. פרט לשני החדשים – "בסוף כולם חוזרים הביתה" ו"תמיד אליך" עם יונתן רזאל – אין כאן חידושים. יש מעט שירים שאני מסוגל
זה הקול האפריקאי על הדיאלקטים והעידכונים השונים שלו. בפתיחה אקפלה מרגשת של ליידיסמית’ בלאק ממבוזה ששר "אופאנה מיי". החיים השבטיים במאלי מקבלים ביטוי אותנטי אצל OUMOU SANGARE. פאפה וומבה, יוסו נ’דור, סאליף קיטה מייצגים את תרבות אפריקה המתעדכנת, שהקימה גשר למערב. מאהלטיני
מה זה ניו גרוב? היום קוראים לזה "מולטי קולטי" גרוב של המיינסטרים, לפי ההסברים של חברת "פוטומיו" שמסובבת גלובוס כדי לאתר לא רק מוסיקה אתנית מארצות שונות – מדובר בטכנולגיית הסאונד הדיגיטאלית שמאחדת מוסיקאים, מפיקים ודי'גאים בכפר הקטן העולמי בגל
שתי מילים: עונג נוסטלגי. תרצו: נוסטלגיה מענגת. בארבע מילים: פסהקול הצרפתי של חיינו. משיר הנושא של "גבר ואשה" עם ניקול קראזי ופייר ברוך" (פרנסיס ליי) דרך "עימנואל" "סיפורה של או" (פייר בשלה) המוכר כאות פתיחת תוכניתו של אלכס אנסקי בגל"צ,
על רקע מבול אוספי צ’ילאאטוט, מדגישים עורכי הסדרה, כי מדובר בסרט ההמשך. זו "האיביזה האמיתית", שלא יהיה ספק. המותג מוכר גם כ"קפה דל מאר". אבל בסופו של דבר, המוסיקה עצמה חייבת לספק הסחורה, והדיסק הכפול הזה מספק גם מספק. זהו
כמה להקות קראו לעצמן "לוס פרגוואיוס" אחרי הלהקה המקורית? קהלים גדולים נפלו קורבן לחיקויים של המותג האלמותי. אבל כאן – הדבר האמיתי. גלעד בן ש"ך ערך בזמנו (1995)את האוסף המלהיב הזה שמאחוריו לוס פרגוואיוס המקורית עם המנהיג המיתולוגי לואיס אלברטו
לא בטוח שכל להיט מבין הארבעים מחובר אצלכם לסרט. רובם עומדים בפני עצמם. למעשה – כוחם עמד להם לאורך השנים ללא קידום של פס קול הסרט בו כיכבו. ברור ששיר כ – My Favorite Things עם ג'ולי אנדרוס מקושר יותר
כל אחד מ-43 המשתתפים מאמין בסתר ליבו שזו השנה שלו. איזו צפיפות. כשמנסים להאזין ל-43 שירים הבליל הופך בלילה מאוסה. ננסה לבדוק כמה שירים. אני רע בהימורים. כמעט בכל האירוויזיונים הקודמים פספסתי. השנה, אחרי האזנה לאלבום הכפול של שירי התחרות
לא בדיוק "רדיו המחתרת" אלא פסקול "מדומיין" לסדרת הטלוויזיה ‘The Man In The High Castle' משנת 1962 המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ קיי. דיק המתאר את המתרחש בעולם 15 שנה לאחר שבעלות הברית הפסידו במלחמת העולם השנייה וגרמניה הנאצית
זו אינה המוסיקה הים תיכונית של אולמי השמחות המקומיים. ממש לא. זוהי מוסיקה ים תיכונית לא פרובינציאלית ישראלית אלא אוניברסאלית צרפתית. הזמרת הצרפתייה ג'ולי זנאטי Julie Zenatt מחפשת את זהותה במדינות הים התיכון באלבום שכולו שירים בביצועים של זמרות ים
פופ איטלקי מבחינתי נשאר אי שם בשישים ובשבעים, מדומניקו מודוניו ועד פסטיבל סאן-רמו בימים שהוא הוא היה פסטיבל הזמר הישראלי. שמות כאדריאנו צ'לנטנו, ג'יאנו מורנדי, ג'יליולה צ'ינקוונטי, פפינו די קפרי, ניקולה די בארי שמורים במחבואים הנוסטלגיים שלי, מעוררים ריגושים חוזרים. הפופ האיטלקי של השישים-שבעים היו רווי השפעות מבחוץ. ממוסיקה לטינית ועד
לא ראיתי את "50 גוונים של אפור" ואין לי שום כוונה לראות את סרט ההמשך. המבקרים שכנעו אותי להתרחק. מוסיקה? האוסף הזה עומד בפני עצמו. בפס הקול הקודם שמענו ביצוע מצוין של אני לנוקס ל – “I Put a Spell
השירים האלה הציפו את רשימות השידור בתחנות הרדיו. לא בטוח שהם מאפיינים איזשהו ז'אנר ששלט דווקא בשבעים. The Boxer של סימון וגרפונקל יכול להשתייך לשנות השישים. גם Take Me Home, Country Roads של ג'ון דנבר ו – It Never Rains
בני כמה אתם? למה אני שואל? כי יש איזשהו הבדל ביחס לשירי שנות השישים למי שהיה נער באותם ימים לבין מי שלא היה. כותב שורות אלה שייך למתגעגעים האותנטיים, מנפנף בגאווה נסתרת בגעגועיו, ממש כמו שמקונן על איך שהשנים נשרפו.
החוכמה בלהיטי דאנס – היא במנגינות. להיטי הפופ של כל הזמנים מצטיינים במנגינות אולטימטיביות. באוספי הדאנס מהסוג הנ"ל – אתה מחפש את המנגינות שיהפכו את המסיבה לא רק לקצבית אלא גם – מענגת להאזנה, גם בלי להעלות את רף הציפיות
2017? מה פתאום. אנחנו ב-2016. תעשיית המוסיקה מכניסה את להיטי מסיבת סוף השנה הקודמת לתחילת השנה הזו. ההנחה: ממשיכים לחגוג את השנה שעברה. יש סיבה לחדש את המסיבה. סיה עם The Greatest פותחת.. Closer של הצ'יינסמוקרס – סיבה שניה. My
גם בתפזורת שירים הנקראת "המיטב", מחפשים את הטובים ביותר. ישי לוי זרק 37 שירים לאלבום כפול של סלט ושאר ירקות. אחד החסרונות באסופה מסוג זה, שאין בה לחלוטין חוט שידרה אומנותי. שיר מפה, שיר משם. תמהיל לא ממוקד שמתחלק שבלונית
1994 מסמנת את הולדתה של אחת הלהקות המרתקות ברוק. האלבום הראשון,שיצא ב-1996, נקרא בפשטות Placebo. עשרים שנה אחרי,- 12 מיליוני אלבומים שנמכרו – אפשר להתחיל בסיכומים. שלושים ושישה שירים בשני תקליטורים במבט לאחור על המוסיקה של פלסיבו הם מסע אל
האסופה שנועדה להושיט יד ל – amfAR, קרן התומכת במחקר האיידס, מתמקדת בגרסאות (Covers) לשירי שנות השמונים. רשימת ה-14 שירים נמצאת מטה. "כיסוי" מגיע מלעז – קאבר ורשן (Cover version) הוא ביצוע חדש של השיר המקורי. יש שירים שמזוהים לחלוטין
בלוז חדש? ג'ו קאשלי, עורך האוסף מסביר את הירידה הכללית בעניין של הציבור לאולד בלוז מאז הבום של שנות החמישים והשישים, כאשר כמעט לכל להקה היה איזה שיר של 12 תיבות ברפרטואר. מקומו נתפס ע"י סגנונות כמו הסול, הפאנק, הדאנס,
אנחנו בעידן ניצחון הסינגל הבודד. אוסף ה-Now בגרסת העריכה המקומית הוא תשובה מוחצת לכל מי שמחפש את הסינגלים הלוהטים. אם אתם אוהבים פופ עדכני, אם יש ילדים בבית, אם אתם רוצים אווירת שמח בחג – קחו את זה. אני לא חסיד
צווחות המעריצות על רקע שירת ארבעת המופלאים, מבהירה את עוצמת ההצלחה של הביטלס בארה"ב בשנים 1964-5. איכות ההקלטות? בזמנן הן נחשבו לכבשה השחורה של הביטלס. למי שיש את תקליט הויניל של ההופעות בהוליווד בול שיצא ב-1977 ישמח לקבל את הדיסק
האם זה האוסף האולטימטיבי של 2016? הצחקתם. לפי Imany של Don't Be So Shy, אנחנו במסיבה של להיטי קיץ שנועדו ברובם להלהיט את הרחבות. אימאני היא שם הבמה של Nadia Mladjao , זמרת פופ סול צרפתיה, שפותחת את האוסף ברמיקס של
אוסף של להיטים גדולים עכשוויים קצביים משיבי רוחות קיץ. ארבעת הראשונים של סיה (עם שון פול), פיפת' הרמוני, מייגן טריינור וג'ניפר לופז סוחפים הישר לרחבות הממוזגות, למועדוני הקיץ המבוקשים, משאירים אותך על פס קול קצבי בהפקות עדכניות מלוטשות. התערובת אטרקטיבית
הביטלס הקליטו את כל האוצר המוסיקלי שלהם ב-8 שנים. פול מקרטני הקליט את שיריו שלאחר-הביטלס משך 45 שנה, ועדיין, גם אחרי הקשבה לאוסף המוצלח הזה, ברור שמקרטני פוסט ביטלס לא הגיע לשיאי היצירה שלו בביטלס. גם מסלולי הסולו של ג'ון,
מצדיעים לבליינד וילי ג'ונסון, אגדת הבלוז גוספל, שהקליט בסך הכל 30 שירים לאורך דרכו המוסיקלית הקצרה בין השנים 1927-1930. גיטריסט סלייד, שנפטר בגיל 48 בשלהי השפל הגדול בארה"ב. על העטיפה הןא נראה בדמות מצוירת, איש הבלוז הבודד, שיושב בכיסא ומנגן
המסורת מנצחת. גם השנה התאחדו גופים כדי שהאוסף הזה יצא. הזיכרון מקודש מדי מכדי שיקטעו את רצפו. הזיכרון על מות היקרים מוביל את העורכים לסמן "ווי" על פרויקט, ושאלת האיכות הופכת בדרך כלל משנית. 30 שירי האוסף מייצרים אוסף אקראי
בימי הזיכרון, פעם בשנה, נשלפים השירים העצובים, ישנים כחדשים. טרגדיית השואה עומדת שוב מנגד, כמו הצער האינסופי על הנופלים. לעיתים התחושה היא שאין מנגינות לעצב הזה, אבל ממשיכים ליצור, מתוך ניסיון להגיע ולגעת. את שירי המקבץ "משא געגועים" כתב ליעד
