אריק ברמן שר על המוסכמה (קומונסנס) של ההחלטה המשפחתית על עשיית ילדים, החלטה הכי שגרתית, שמתקבלת לאור הבנלי של הפלורנסנט במטבח. כשמסתכלים על המוסכמה, ש”ללדת ילדים זה שמחה” בראי הציניות, אפשר לגלות שהאמירה הזו – אף שהיא נחשבת לקונצנזוס חברתי
לאסוף את השברים אחרי פרידה זה כמו לבנות את עצמך מחדש. הפרידה מותירה חלל, כאב, ולעיתים תחושת אובדן זהות, במיוחד אם הקשר היה משמעותי. ועדין: רגעי אהבה, גם אם קצרים, נחרטים בלב כאילו הם אינסופיים, והופכים לזיכרונות שמלווים אותנו לתמיד.
הקלאסיקה הישראלית מגויסת למען מי שטרם שבו הביתה, זוכה לעיבוד נועז חדש כדי לשגר את המסר הדחוף. המשוררת דליה רביקוביץ, תמהה בשיר למעשיה של ילדה מחוץ לביתה שמסתובבת בחוצות כציפור פצועה עד עלות השחר. היא קוראת לה לשוב לביתה. השיר
"אם נשרוד את המבול הפעם/ כל חיוך יהיה שונה, נגוע", קחו את המשפט הזה בפני עצמו בפרספקטיבה של התקופה. הוא החזיר לאחד השירים האיכותיים של רונה קינן – גם בזכות הדואט עם ברי סחרוף בהופעה בבארבי לציון 20 שנה לאלבומה
הוא עוד לא כוכב פופ בינלאומי? לפי ה – EP הזה מרגי אמור כבר לחצות יבשות, לכבוש פסגות מצעדים, לזרום נונסטופ בסטרימינג. מה קורה? אל תחפשו סיפור אישי עמוק, מסר חברתי חשוב במוסיקה שלו. מה כן? להתאהב, להתאכזב. הבינו והבינה.
"הנשמה שלי היא משוררת אני מלחין רק מה שהיא כותבת", שר חנן בן ארי בטון שמחבר קול ונשמה. בהגדרה הספרותית – שיר ארס פואטי – שיר שבו המשורר עוסק בעצם תהליך היצירה האמנותית, בשירה עצמה או במשמעותה, משקף את תהליך
סי היימן (63) ממשיכה להילחם על מקומה כזמרת רוק מקומית. בשיר הזה הלוחמת משכנעת את עצמה להמשיך להילחם כמו פעם – בפעם הבא. לפי הטון, האנרגיה, הקצב – לוחמת שלא הרימה ידיים. היא חוזרת לא רק לתקופה ששירתה ביחידת "העוקץ"
החזרה הביתה של החטופים מהווה מקור השראה ליוצרים רבים במוסיקה המקומית. נולדו שירים העוסקים בפער שבין הכמיהה לשוב לרגיעה ולחיי היומיום, גם בין המתחים שנצברו אצל החטופים ומשפחותיהם. מתי שריקי תרגם את הדאגה, הכמיהה והסבל לצלילים נוגים. טון השירה משדר
שירים למען החטופים מהסוג ששרה אסתר שמיר נשמעים עכשיו כמו איחור הרכב, שכבר מזמן עזבה את התחנה. ה"אנחנו מחכים לכם" נשמע כמעט קלישאה שחוקה. גם הדימוי "מנהרות ארוכות של כאב" הוא נדוש משהו, למרות שהוא מכיל אמת נוראה. הפואטיקה הכי
בכל סוף שנה עברית או אזרחית יש תירוץ "לסכם". אודה ולא אבוש: אני שונא סיכומים. אין מאחוריהם שום תובנה. איך להעריך אלבום/שיר או זמר תוך פרק זמן של 12 חודשים. מבחינת העיתונות, הטלווזיה והרדיו – חגיגה. אתה חולף על ה"סיכומים", והולך לאיבוד
הפיה עם מקל הקסמים הלכה הביתה. הסלסול של מזלי ניצח את קסם השירה של ליקה. נימוק ההדחה יישאר חבוי בהסתודדות בין היועצת מאיה דגן לשופטת שירי מימון. הן יודעות טוב יותר ממני וממך, הצופה, מה עומד מאחורי החלטתן. האם הייתה כאן
מישהו האשים אותי פעם – "אתה לא אובייקטיבי". כמעט לקחתי את ההערה כמחמאה. כל משפט שני הוא ביקורת. "תראה איך היא נראית? – זוועה!" "ההופעה הייתה מה-זה משעממת" "טעמת את זה? – מדהים!" או: "מגעיל!" "על ההופעה הזו לא הייתי
