תחשבו על זה שהילד (יונתן ג'וני גולדשטיין) ארגן שאו שלא היה מבייש את סאבלימינאל וקותי ומוקי ושי והדג. באמת, פרט לעובדה שלא הקשבתי למילים (הסאונד, הסאונד) ושלא קפצתי יחד עם תלמידי תלמה ילין מעלה מעלה, יצאתי מהערב הזה משתאה, שזה משהו כמו
יהורם גאון על הבמה. אני לא זוכר מתי לאחרונה "פתח קופות", או "מכר כרטיסים". והנה עכשיו, ממרומי הגיל – תוכנית-תוכנית. תזמורת, נערות ליווי, קטעי קישור, בימוי. אפילו הפסקה יש בערב הזה. כמעט שלוש שעות יחד איתו, כאילו רוצה לפצות את
סתיו נחום, צעיר יפה מראה, מתפעם על בימת "תמונע", מנסה לגעת ביחסים בעיקר מנקודת רגישותו . מתופף לשעבר, שעשה הסבה לקדמת הבמה. משהו סוער מגיע מסתיו, אבל בהופעה, בסערת הדציבלים הוא מעט נבלע יחד עם אהבתו הגואה ואכזבתו הקשה. הדבר הבא? –
היה מפגש מחודש נעים מעונב ולא "מזיק" (מחאה? עבר זמנה? מה עם איזשהו נבוט על הראש של הפוליטיקאים שלא ממש רוצים שלום?), הקלילות הנסבלת, חיבור לא ממש הדוק בין השניים, לא לחשוב עמוק, לא לכעוס. דניאל הנעים, יהונתן הצחיק, ויצאנו
כשקיבלתי את הדיסק החדש של מיכל אדלר, נגנית המפוחית המופלאה, נזכרתי שצילמנו אותה בפסטיבל הפסנתר מארח 2008 בערב המחווה לבעלה, המוסיקאי, המלחין, הזמר, שלמה גרוניך, במסגרת הערב שנקרא "עשרה פסנתרנים וגרוניך אחד. השיר נקרא "מדגם" והביצוע משותף לה ולמנהל המוסיקלי
אז קבלו את מארינה מקסימיליאן בלומין, זמרת ג'אז. כאילו שלא ידענו. שנגיד כבר בשלב זה שיש לה את זה, ולא בקטן? אז הנה אמרנו. היא זמרת ג'אז. יש לה את זה, ובגדול. זו כבר אינה הפתעה. תשאלו את הפסנתרן שלה
"זה לא בלתי רגיל" הגיע למקום הראשון בבריטניה ב-11 במרץ 1965. הוא נכתב ע"י לי ריד (מנצח מעבד של מוסיקה קלאסית) וע"י גורדון מיילס, שברבות הימים הפך מנהלו של טום ג'ונס. מיילס ייעד אותו תחילה לזמרת סנדי שאו, אולם משהיא
כמעט שומדבר אינו משתנה במנהטן טרנספר. אפילו הפסנתרן והמעבד המצוין שלהם (שלנו) ירון גרשובסקי עדיין רץ איתם. מקבלים תפריט קבוע של ג'אז. פופ פיפטיז. אקפלה. ריתם נ' בלוז, סווינג. רק סדר השירים משתנה. בידור מוסיקלי מקצועי , אנטרטיימנט מתוזמן פריך
אני לוגם את את הבירה ומנסה לקלוט את המשורר השר. פיטר האמיל מעולם לא עשה חיים קלים. אם אתה לא מכיר את הפואטיקה שלו – חבל"ז. בשביל לפענח את האמיל צריכים להגיע מיודעים. ואין שום בעיה של סאונד. המשורר לא הביא איתו אפילו מיתר חשמלי אחד, לא
אני לא יודע כמה מהחבר'ה שהגיעו למועדון התיאטרון ביפו, ראו את סיאם בשמונים בקולנוע דן ובפינגווין. כותב שורות אלו מודה באשמה. בהבדל מתושבי עיר ותיקים, שזוכים להנחות והטבות, ברוק אתה לא צריך להציג "תעודת קשיש" וגם אינך זוכה לשום הנחות,
שמעתי בפעם המי-יודע-כמה את רמי קליינשטיין שר "צעיר לנצח" כשהוא מלווה עצמו בפסנתר. ריגושים? הו, עדיין יש ויש אחרי כל השנים האלו שבהן נטשנו את הצעירות. וכמו שאומרים: פיזית היינו רוצים. קליינשטיין הקדיש את השיר לקובי רכט במלאת לנער 61
ריטה מנסה פעם שנייה בקריירה שלה במסגרת פסטיבל הפסנתר פורמט סולידי-מינורי.. ממקמת עצמה במרכז הבמה בכורסה, כמו מתמכרת ליגונה. היא קראה לערב בי-סייד. אבל את ריטה אי אפשר לקבל רק בי-סייד, או לתפור למידות של פסטיבל פסנתר כאילו באינטימיות. ריטה היא
שלומי שבן ואוהד חיטמן הצדיעו אף הם למאסטרו שלמה גרוניך ב"עשרה פסנתרנים וגרוניך אחד" פסטיבל הפסנתר בסזון דלל, כל אחד בדרכו שלו, כל אחד וכשרונו-שלו, כל אחד ופרשנותו.
עידן אלתרמן הוא מצחיקן מפיל, קומיקאי נהדר, סטנדאפיסט ונונסנס-סטנדאפיסט מחונן, אבל אחרי ערב ההצדעה לשלמה גרונית בפסטיבל הפסנתר מארח, נדמה לי שמה שהוא באמת רוצה להיות זה זמר.
הילך עלי קסם היה הדואט יאייס-ברבוזה. הם אינם מנגנים יחד לעיתים קרובות, ככה שהמפגש כאן היה נדיר בסוגו. כיוון ששניהם ארגנטינאים וגדלו על הטנגו של פיאצולה – אך טבעי שהם יזרמו ב זרימה מענגת. מעולם "ירושלים של זהב" לא נשמע כמו
זה היה סוג של ריטואל. מתיישבים 9 איש בחצי מעגל על הבמה ובוחרים לפתוח בצלילי השקט. ככה גם יסתיים הערב – צלילי השקט. הסולן גיל רון שמע במעין תרבוש ולבוש תנכ"י מרים עיניו מעלה ומצרף את הקהל לתפילת הלב. פרויקט דיוואן
יוני בלוך, כמו שלומי שבן, כבר תופס קביעות בפסטיבל "הפסנתר מארח". הוא ארח בעבר את ערן צור, ניהל את הפקת המקור "8 שנים, 8 נשים" וכ"כ שיתף פעולה עם עברי לידר. הפעם בפסטיבל של 2008 הצטייד בטייפ קסטות ובאריק ברמן,
בסוף הערב מגיע גם "ולנטינו", להיט די מרופט ושחוק מהשבעים. גלי דואגת שהערב לא יחסר דבר, גם אפיזודת "חלב ודבש". הבשורה הטובה היא בשירים שכתב לה סגיב כהן שגם הוזמן לבמה לדואטים ("אליך", "מהמרחקים"), במיוחד "כשאת לא לידי" המתייחס לאחותה
לבוש הדור, כל מיני תליונים וקישוטים, מתרגש. הקהל קיבל מעין שירונים. אופנאי מבוקש, עלה לשיר שירי משוררות בפסטיבל הפסנתר. יכול להיות שזמרים מחציני הבעה ורוויי פתוס כמו כספין זה זן נכחד מן העולם, וזה אולי היתרון הגדול של יובל כספין.
לבוש הדור, כל מיני תליונים וקישוטים, מתרגש. הקהל קיבל מעין שירונים. אופנאי מבוקש, עלה לשיר שירי משוררות בפסטיבל הפסנתר. יכול להיות שזמרים מחציני הבעה ורוויי פתוס כמו כספין זה זן נכחד מן העולם, וזה אולי היתרון הגדול של יובל כספין.
אלטון ג'ון גם בגילו המתקדם נשאר אקסהביציוניסט שתכנן פסנתר אדום למופע הזה (200 הופעות סולד אאוט) לדבריו, לפני השיר החדש Believe, האדום מסמל אהבה, והוא עדיין מאמין באהבה. אנחנו בסיזאר פאלאס בלאס וגאס, הקונצרט וגם מאחרוי הקלעים. להיות שעתיים עם
ג'יי בקנשטיין המעבד והמתזמר משחזר נוסחת הפיוז'ן הידידותית, האמא והאבא של של הג'אז האמריקאי המיינסטרימי. למרות זאת, המוסיקה מתוזמרת בחמימות אלגנטית, כשבמוקד צליל הסופרנו של ג'יי. בקנשטיין מקשט במינונים מדויקים צליל אפרו לטיני קליל שמתחבר בקלות עם דיוויד ברוזה. ספיירו
יהלי סובול ורע מוכיח אינם מפוצצים את המועדון. אולי זה בגלל יום שני בשבוע, שהוא יום גרוע בשבוע למופעי רוק, ואולי החומר עצמו שהשניים מציעים, שהוא ייחודי ומיוחד בשדות הרוק המקומיים. הבעיה שלי עם הערב הזהב הייתה בהפקה המוסיקלית: העולם
מארינה, רק 21, וכבר קיבלה ניהול אומנותי של מופע בפסטיבל הפסנתר מארח 2008 – "נשים שרות ערן צור" עם איה כורם, טל גורדון ואונילי. מארינה לקחה את ערן צור לשולחן העיבודים שלה ופשוט עשתה ממנו מטעמים, אבל אם רצינו לשמוע
בינתיים מדובר בחיבור לצורך הערב בפסטיבל הפסנתר. בשלב מוקדם של הערב, דניאל ירד מהבמה, וחזר לקראת החלק האחרון של הערב, ואם תרשו לי לנסח שם אחר – זה היה גם "אביתר בנאי מארח את אמיר צורף", מופע שרץ כבר כמה
חיבורים כאלה כנראה יכולים להתקיים רק בפסטיבל כזה. שלומי שבן הוא משת"פ סדרתי, במיוחד באירוע של "הפסנתר מארח".. חתם קבע במתחם סוזן דלל. ב"הפסנתר מארח 2008" שמעתי אותו בלא פחות משלושה מופעים: – ערב המחווה לשלמה גרוניך, שלושה דואטים עם
מארינה האחת והיחידה מבוקשת גם במופע מחווה לקובי רכט. מבחינת פער גילים, היא הייתה יכולה להיות בתו הצעירה. העובדה שהזמינוה למפגש כזה בין כל חבריו קשישיו, אומרת שהפער הזה לא קיים כשצריכים זמרת העונה לשם מארינה מקסימיליאן בלומין. כאן באינטרפרטציה מופלאה
שנים אני מחכה למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה. מופע פסנתר עם יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, שעשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון
מארינה שרה "ציור" ו"שומקום" בערב המחווה למלחין ולמוסיקאי שלמה גרוניך שנקרא "עשרה מלחינים וגרוניך אחד". מה שרה? עם האינטליגנציה הכל-כך גבוהה שלה היא לקחה את השירים לחלקתה הפרטית. לא נגזים אם נאמר – יצרה אותן מחדש – בגרסותיה הכל כך
לא ספרתי עשרה פסנתרנים. גם עם שלמה גרוניך עצמו שעלה רק סיום לא היו שם עשרה פסנתרנים. כשמדברים על פסתרנים – יש פסנתרן, ויש מי שיודע לנגן בפסנתר, וההבדל הקטן – גדול הוא. עשרה או חמישה פסנתרנים – זה היה
