זה סיפור עצוב על מי שממשיך לחלום את מי שאינה איתו, ודמותה החסרה ממשיכה למלא את חייו. החולם יספר עוד פעמים רבות את סיפור החיים בלעדיה. יש מי שמקשיב למנטרה הזו. שמע אותה שוב ושוב עד שהוא מגיב בחוסר סבלנות
ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס מנסים להפיח חיים בטקסט לא פשוט, שמורכב מסיפור והגות, סוג של העמדת ראי מול חברה, שנע על ציר השמחה – אלימות עם רמז דק של כמיהה לשינוי. השיר נפתח בתמונה סוריאליסטית של מסיבת אוכל באולם ארועים.
תלמדו להגיד "חמודה" ביפנית. סטטיק ובן אל תבורי מסובבים גלובוס ומגיעים לארץ השמש העולה. ההודעה לתקשורת שלחה לקליפ המושקע. שטוף ת'עיניים. עזוב ת'מילים. מה הקשר בין הקופידון שפגע בליבו ליפן? אה, אלה הנגיעות המוסיקליות היפניות שמתכתבות עם השיר. ואללה. סטטיק
כשאוצר המילים דל, מציפים את השיר ב"זה". "הכל מוזר כזה", "לא רואים את זה", "כזה כזה", "לתת לזה לקרות", "זה לא משנה". מהו בדיוק ה"זה" הזה שיאיר לוי עושה בו שימוש מופרז. מסוג הטקסטים שבסדנה לכתיבה יוצרת, הייתי מחזיר לכותב.
הבנאדם מחפש אהבה. זה קרה בלי תכנון. אלא מה: ברחה לו לפריז. מה עושים: הולכים על ראש צרפתי. לא פשוט. אפילו מסובך. לפי הקליפ – כיף. פתאום שמעון בוסקילה משרבב צרפתית לעברית. הקרוס קלטשר הולך עם רומנטיקה, כאשר הישראלי מגיע
אורן ברזילי משווק עצמו בשביל אהבה. קחי אותי כי אני יודע כמעט הכל על החיים. בשביל לדעת אתה צריך לחוות "אלף אכזבות", לכאוב "אלף אהבות". ברזילי כבר יודע מה טוב/ רע בשבילו, מתי לא להפסיק, מתי צריך לומר מספיק, הוא
אנחנו במדור היווני של אריק איינשטיין הכולל את "שיר השיירה" ואת "שכשנבוא". כבר שאלנו בעבר: מה לאיינשטיין ולמוסיקה יוונית. השיירה היא הרי ישראלית? אלא מה: מוסיקה יוונית ליוותה הרבה שיירות מקומיות. נצחק ונאמר: היא חלק מהיישות הציונית. עלי מוהר חייך, אריק
זה יכול היה להיות בקלות שיר שמח מכוון-חאפלה עממית. עומר אדם שר אותו מלנכולי. למה? מה פשר תוגת האהבה? עזבה אותו? בגדה בו? חיפשתי בטקסט פשר לעצב. לא מצאתי. הכל כאן ממש בסדר. מציע לה לגור במושב (התיישבות חקלאית?), היא אוהבת
צודק חנן יובל בהקדמה לדיסק: לא רק שמתייחסים ל"השלושרים" כאל נוסטלגיה. השירים ששמעתי, הלהיטים, הבונוסים, גם סרטי השחור-לבן הישנים מהסרטיה של רשות השידור מעוררים בפול ווליום את בלוטות הנוסטלגיה. לראות שלום חנוך, בני אמדורסקי וחנן יובל לפני איזה ארבעים שנה
את מיכה שטרית הגדירו ה"לו ריד" המקומי. ההשוואה אינה מוגזמת, ואחרי ההתפרקות של "החברים של נטאשה" היא התבהרה. כמו ריד, אי אפשר לחשוד בו שהוא למד פיתוח קול. כמו ריד הוא בלתי אמצעי ולא ממש "שר", אלא משגר את טון
הלב השבור מכוסה אבק, נחנק, נדם – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות. דיקלה נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס
אוהד חיטמן שר "שיר קטן" על אהבה, על יחסים שיש לקיים על אש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא תהפוך שוב לתבערה. חוזרים לבסיס הזה של "מה שבנינו יחד כאן – זה משהו טוב כמו שיר קטן". צלילי הפסנתר, הטון הנרגש
קצב איטי של תופים-בס צובע את הפתיחה בצבע אפלולי, שכמו מקדם סיפור מתח. יעל קופלנד אינה מספרת סיפור מתח אפל, אבל מתח נוצר במהלך מעקב אחרי דמותה של מלצרית בבית קפה – סיטואציה אישת אינטימית שיש בה תערובת של סקרנות,
היום השיר הזה משמש לפרסום צימרים ברמת הגולן המשקיפים על הכינרת. פעם, ב-1996, הוא שימש את להקת "המכשפות" לעיבוד רוק Punk במיני אלבום (EP) שנקרא "מתכסות". הרכב הרוק היה על טהרת הנשים: ענבל פרלמוטר – גיטרה ושירה, יפעת נץ – בס,
שיר שכולו עצבות של געגועים: מרחק הזמן מייצר אידיאליזציה של העבר (ילדות) מול ההווה (בגרות) המאכזב, הניתוק ממי שנפשו יוצאת אליה, הנוף שהשתנה ("את העצים הירוקים החליפו בניינים כל כך גבוהים") ומציאת מפלט באמנות. המנגינה, הטון, הסלסול ממלאים את הטקסט
גרסאות חדשות לשירים ישראלים ישנים מעוררות באופן טבעי את השאלה – למה? או ליתר דיוק – מה יום מיומיים? נכון, שבעים שנה למדינה – סיבה למסיבה נוסטלגית. השאלה היותר מהותית – למה להטיל על יוצרים צעירים לחדש שירי עבר? מה כל
איך יוצרים מיתולוגיה מהמיתולוגיה? 26 שנה אחרי מותו, מעלה ארז לב ארי את רוחו של אריס סאן, הזמר היווני שקשר את חייו עם ישראל. קיצור הפרקים הקודמים: בקיץ 1957 מגיע לארץ זמר יווני לא מוכר העונה לשם אריסטידיס סאינאנס. לימים – אריס
צודק. למי יש כוח לעוד דייט. סיפור של תסריט מוכר ומבאס. שגרת השיעמום והדחייה. ריטואל ללא הפי אנד. היה לי נחמד אבל זה לא מתאים. "אוֹתָן מִלִּים, בַּחוּרָה שׁוֹנָה/ אוֹתָהּ תְּמוּנָה וְאֵין לִי חֵשֶׁק/ לָשׂוּם סוּג שֶׁל רֵאָיוֹן עֲבוֹדָה", שר
ניסיתי לשבץ את ה"חשמל מהשמש" של עמיר לב בזרם התודעה של השיר. ניסיתי לכוונן עצמי אל כוונת המשורר. מה הסיטואציה שעולה לכם בראש? מה הקשר לסיפור? מה הסיפור? אבא מת. עכשיו הוא מצטער, כי הוא יכול היה אחרת, אבל מאוחר
המון כותבים על שברון לב ועל כאב עצום בגלל נטישת האהובה. גברים בוכים ביום, בלילה. מה עשית לי, ככה לא עושים, ככה לא עוזבים. איך את לא מתקשרת, והבטחת ש. מוטי טקה לא המציא שום גלגל חדש בנושא. גם המשפט "מיליון
אפשר לכמת אהבה? מבחינתה – משמעות "כמעט מאוהבים" – להיות מאוהבת. מבחינתו – ממש כלום. היא חושבת שבכלום הזה יש הכל. מה שהוא הבטיח לה, מה שהוא ראה לה בעיניים. כמה טיפוסי שהאהבה הנכזבת תהפוך בסופו של דבר לדאנס EDM
אנחנו חיים בעידן שכמעט כל סינגר חושב-מאמין שהוא סונגרייטר. למי שלוקח לעצמו את הקרדיט הזה – לא תמיד יש יכולת לבקר את עצמו. טל גבעמיר כתבה משהו על שמש, אור, עננים, שמיים כחולים ומעשים שיובילו לטוב. יצא לה שרבוט סתמי, מלל
פסיכולוג היה חוגג על המקרה. הבנאדם פותח בוידוי על האגו שלו. היא משמשת לו להביע בכנות את מפלציותו – "אני כל מה שפחדנו לראות/ כל המפלצות/ שתמיד באות/ בלילות קרים אחרי השקיעות". הוא תמה – מדוע היא אינה בורחת ממנו.
לפי הדף לתקשורת שצורף לשיר, דניאלה ספקטור ודנה איבגי החלו את הניסויים בכתיבה משותפת בחסות סדנת הכתיבה של יהודה עדר. אין לי מושג האם עדר הנחה את הסדנה, אבל מי שהנחה היה צריך להעיר להן על ריבוי כינוי הגוף "זה",
דני רובס הכניס אותי להתלבטות אחרי ההופעה האינטימית לעיתונאים במועדון פפאיתו. על מה ולמה? אחרי 8 שירים עם ההרכב המלא שלו, בביצועים טובים מאוד, שאלתי את עצמי: למה שאשרך דרכי למופע שקיעה באמפי שוני בחודש הבא? הופעת הצהריים בהחלט העניקה
סיבת הקאבר : זכייתה של עפרה חזה בתואר זמרת השבעים של ישראל וגם – פרויקט משותף של כאן גימל וחברת "הליקון מיוזיק" במסגרתו ייצא אלבום חדש ובו ביצועים של מיטב אמני ישראל ללהיטיה הגדולים של חזה. השיר, שחזה הקליטה לאלבומה "שירי מולדת ב'" שיצא בשנת
השיר נכתב לפסטיבל הזמר של 1973, והוא משוייך בעיקר למי שביצעה אותו אז – עירית דותן בעיבוד של אריה לבנון. דותן העניקה לו את תחושת הההתרפקות הנוגה הקלה – געגועים למיני אתרים בתל-אביב הקטנה בהיבט של זכרונות טובים (בתי הקולנוע
כותב המילים ניסה לייצר תובנה על בסיס הפער בין נבואה וחזון ובין לילות אהבה מתוקים. נבואה – תופעה רוחנית הנאצלת על האדם ממקור עליון כדי להביאו למצב תודעתי אחר, בו נגלים לעיניו מסתרי הבריאה וידיעות על העתיד. ליל אהבה מתוק
יונתן פתחיה בורח לתוך השיר. רק כך הוא יכול להביע את גודל המצוקה שחש. מאקורד הפתיחה הסוער – מלודרמה. זהו ככל הנראה, גם האקורד האחרון בזוגיות עליה הוא שר. פתחיה כה נסער, שהוא משחק בשני תפקידים – גם של בן הזוג הפגוע
מרבים אצלנו באופן טבעי לחרוז ולהלחין לזכר הנופלים. היוצרים מקבלים בקשות מיוחדות. גם ליונתן רזאל הגיעה בקשה מיוחדת (**) הפנייה בשיר היא ל"אחי" המת מתוך הערצת היופי והעוצמה, שקימים מפרספקטיבה תחושתית של ראיית החייל כגיבור, שפעילותו היתה נעלה, ובמותו זכה
