המנגינה, צירוף הקולות היפים, ההרמוניה, העיבוד המעודן משדרים תחושה מעורבת של אהבה וחמלה, ואתה כמעט מזדהה עם המילים, אולם כשאתה מנסה להבין את מהות ההזדהות, אתה נתקל בבעיה של הבנת הנקרא, ובא לך לשאול את צמד הזמרים, נתי לוי ויוני יעיש, מה חשבו
עברו הרבה גשרים מעל המים מאז שכוורת ביצעה את "נתתי לה חיי" באירוויזיון של 1974. ארבעים וארבע שנה אחרי – שרית חדד שרה גרסה משלה לשיר לכבוד ועידת 70 למדינה של Ynet ומעוררת את חמת חבר הלהקה, אפרים שמיר, שמכנה
איזה מעבר מתל-אביב המדליקה לצד השני של העולם ולשירת מלאכים בגן עדן כדי להביע אהבה. מה הקשר בין בתים 1-4 לבית האחרון של השיר? – אולי למועצת החכמים החדשה בפופ המקומי יש תשובות. נראה שהוא פחות ממקרי. קוראים לה (למועצה) "דיפליי", לייבל
האוברטורה – כלי מיתר, עיבוד בנוסח קלאסי, מקדימה את המילים "מה משתק אותי/ מי מסתכל בי ממרומי השנים שצברתי?". מונולוג רגשני, זרם שאלות (מי אני, איפה אני?) על עבר ועתיד, תחושת עצב אישית מאוד, מתורגמת לשירה דרמטית. "מנגינה מפוחדת", הפותח
כמו שאומר השיר: אין על מה לחשוב. ילדים בלי בגדים לאורך הלילה, מזיזים את העכוז. היא תיתן לו בעינטוז, מרימים הווליום, כל הרחבה בוערת. זה מה שיש לחן אהרוני להציע אחרי כל הטרראם ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". פופ נעורים משורבט בחרוזים
"אצבע משולשת" היא תנועה מזרחית מגונה של זקירת אצבע האמה לביטוי זלזול והתגרות במשמעות של "שם זין". כך מסיימים "הדג נחש" את אלבומם החדש (העשירי) "וולקאם טו איזראל". אפשר לפרשן את השיר בשתי צורות: זה מה שיש לומר אחרי 22
השיר מתחיל ב"הלו מוצ'אצוס" בצליל פלמנקו לטיני. עומר אדם שינה סגנון? סגנון? הוא בכלל אינו מחליט על השירים והעיבודים. מגישים לו שירים להוצאה לפועל. הוא שר "אוי אוי אוי" על משהו. מה הצער? מה הבאסה? אין לי מושג. השיר נשמע מה-זה
הרומנטיקן נפגש עם הנוסטלגיקן. יש למה להתגעגע, ואצל שלמה ארצי געגועים לאהבות ישנות הופכים שירים. מה היה פעם? שנלך עד סוף הסיקסטיז, ימים של סקס,סמים ורוקנ'רול? היינו שרים אז באנגלית. כשיצא ביטלס או דורז חדש, היינו מחכים נפעמים עשר דקות
חנן בן ארי מחבר את כל משאלה כדי לייצר רשימה אוטופית סתמית. ה"תגידי" החוזר הופך את השיר למנטרה פשטנית. הוא אמצעי לכל בקשה מביאת המשיח ועד מציאת תרופה לסרטן. בחלק השני של השיר מנסה הכותב גם משאלה אישית לימים בהם יזדקנו – גם כאן
זהו מוקי של אדרנלין גבוה, גוף בוער, מרחבים שעוטפים, נספג בנוף, מעדיף להתעלם מהרע, להחזיק בידה. ללכת רחוק. מוקי נכון לעכשיו מחפש להיות מוקי נכון לעכשיו – על מגוון רגשותיו בקיום היומיומי, פחות על תובנותיו כאיש מעורב בתוך הוויה פוליטית וחברתית. השיר
הכל כל כך בסדר, אז למה רע לה? פסיכולוגים ופסיכיאטרים ממשיכים לעשות מיליארדים מניסיון לענות לאנשים על השאלה הזו. גם אפרת קולברג משתתפת בחפירות הנדושות האלו שמסתכמות בשימוש ב"להיות או לא להיות". גם כאן המחשבות משומרות ושחוקות. אני מאמין לקולברג שזה בא ממקום
הו, כמה עצוב, וכשזה בצליל לטיני, ועוד בעברית וספרדית, יש סיבה לחגיגת מיינסטרים לוקאלית. אנחנו מעולים בחיקויים ובעליה על גלים למען קדם זמרים. ניב דמירל משווק חספוס קולי מלנכולי לייט, מנסה לתפוס את הגל האחרון בפופ המבוקש. הדכדוך המובנה בקולו
השינויים האורבניים אינם יכולים לשנות את הנפש. הנפש מתגעגעת "לנשום אויר של לילה ברחובות הישנים". הנפש הזו קשורה גם למי שעדיין נמצאת איתו שנים רבות, למרות השינויים והדרך הפתלתלה, שלאורכה היו בורות של חוסר הבנה. אצל דוד ד'אור הנפש משדרת
מה שהעיניים רואות, מה שאינן רואות. פוצ' (אמנואל שטיינבאום), כמו כולם, אינו מבין את חידת קיומנו כאן. רב הנסתר על הגלוי – "איך זה קורה נשאר לא פתור?" מה עושים – הולכים על הספק – "נדמה שהכל קבוע מראש". בינתיים
תמרדה (תמר רדה) שרה בלשון רבים גוף ראשון שיר על ציפיות ופנטזיה. מי שהולכים בדרך הארוכה והמסובכת, הערפילית והמפרכת אל ה"אי שם" מדמיינים "שלווה", "מקום לחולמים", "אושר" ונגיעה ב"עיקר". תרצו – אלוהים. הקליפ המצורף אינו משאיר מקום לניחושים במי מדובר. את תמרדה
מה חבל שזמרת מעולה כמו ספיר סבן נכנסת למסלול שקוף, ובמקום לחשוב מחוץ לקופסה, כבר עובדת על מניירות קוליות בטון הנוגה מתבכיין שלה. לא בטוח שסבן יורדת לסוף משמעות הטקסטים שמוסרים לה או בודקת את מהותם. "נרד אל הים" היא שרה
תומר בר הוא פסנתרן ומוסיקאי ג'אז, שמצליח להמציא עצמו מחדש גם בפופ. כאן הוא מספר סיפור על התאהבות שנופלת לפתע פתאום, ובונה שיר במיטב המסורת המתקדמת של מוסיקת הפופ. קחו את סטילי דן וחברו עם הסווינגלס סינגרס. בר בנה את
אחרי ששמעתי את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן את מתן אפרת, חשבתי שלא יהיה לי הרבה מה לומר על הופעת ההשקה. טעיתי. יש עוד משהו לומר על הצמד, אחרי הסטנדינג אוביישן המוצדקים שהם קיבלו, אחרי Gypsy ו"ושום סלע" שבלזיצמן שרה
עמיר בניון נוגע בחווית החסר – הפער בין חלום למציאות. בחלום הכל מושלם. המציאות – מורכבת להתמודדות. יש לך אהבה אבל אתה לא באמת יודע איך להגשים אותה. כל מחשבה בכיון מובילה אותך אל החלום המושלם. בחלום שלו הוא אינו
מה גורם ליוצר ישראלי ב-2018 לכתוב שיר המתכתב עם הטקסט המקראי על יונה הנביא? האם עד כדי כך הזדהה עם התסכול והחרדה שתקפו את הנביא? לפי הסיפור המקראי, האל מצווה על יונה ללכת לעיר נִינְוֵה, בירת אַשּׁוּר, ולבשר לתושביה כי עשו הרע בעיני
תלוי באיזה "אני מאמין" אתה מאמין. מאיזו נקודת מבט אתה יוצא: ל"הדג נחש" היה, למשל "אני מאמין" כזה: "אני מאמין שנכון להיום חלקינו באי השגת השלום / משמעותי וגדול לא פחות מחלקן / של כל המדינות השכנות / ועוד אני
אני אוהב את הפשטות של מוש בן ארי. יש בשירה שלו זרימה יפה, טבעיות אותנטית. הוא אינו מחפש להיות משהו "בכוח", לא מזרחי, לא מערבי. טוב לו להיות באיזשהו צומת שאינו מחייב אותו להצהיר על סגנון. נדמה לי שהפעם הוא עשה
רגע, רגע, האהבה. מה עוד לא אמרנו עליה. לאריאל זילבר יש עוד משהו לומר. לצורך כך – האניש אותה. היא תמיד נמצאת, רכה ענוגה, לא כופה את עצמה, ואפילו יש לה שאיפות, אך את "חלומותיה" מתקשה להגשים. הטקסט אקראי, אפילו
היא לא הצעצוע שלו, היא תכריח אותו להביט בה כשהיא רוקדת עם הבובות שלה. היא תראה להם, שהצעצועים הותיקים ינצחו את "נביאי הזמן המודרני". מישהו אומר לוונדר וומן שלנו: "אל תשכחי "את אלוהית" והסטיופיד בוי שראה בך צעצוע עוד יתחרט.
ישי ריבו מציב שלושה מרכיבים של מהות קיומו כאיש מאמין בשיר "אחת ולתמיד": "אני, אתה ויצרי". זהו וידוי של קרבה אינטימית מול "מלך חי וקיים" על בסיס תפילת שחרית ("מודה אני לפניך") השירים של ריבו נשענים לעיתים על המקורות בתלות כמעט מוחלטת. בשיר
פתאום צמד פולק מקומי. השיר החזיר אותי לזמנים שג'ון דנוור כבש את הרדיו עם Take Me Home, Country Roads. במוסיקה שלהם, תמר ונתנאל אוהבים את ה – Roads בנוסח דנוור. הם שרים בהשפעת הפולק האמריקני של השישים שבעים מוסיקה שמקרינה אור
שמונה שירים מאירים זמרת יוצרת שכותבת את הלכי נפשה. אם את/ אתה ב – Mood הזה, תהיו לגמרי איתה. אצל עינב ג'קסון כהן אין בלופים. זו היא. שרה הכי טבעי וחשוף את תחושותיה. צערה מגיע ממקומות אמיתיים. על איכות השירים, כל
מאיה בלזיצמן היא מסוג המלחינות-מעבדות-מבצעות שמציבה לעצמה מטרה ליצור את הפריה הדדית בין שירה למוסיקה. עניין הפרשנות הוא כמובן סובייקטיבי. למשל: היתה לי הסתייגות מהפרשנות של בלזיצמן ל"תל אביב בלילה" של רוני סומק. כתבתי בביקורת על השיר,שבלזיצמן בראה, למעשה, יצירה משל
שבור הלב רץ מתפתל מכאב ברחובות ושואל על מי שנטשה אותו. מה יכולים לעזור לו ברחובות? שמעתי עשרות טקסטים כאלה אם לא מאות, מהסוג שמאפיינים את שיר ההתבכיינות של האוהבים הנכזבים בז'אנר הפופ הים תיכוני. הייתי מפנה את בן גדסי
סנו ז'אוול? עמיר לב מתכונן לנקיונות הפסח? נשאל אחרת? איך קפץ לו לראש תכשיר הניקוי המשווק כ"פתרון מושלם לכל סוגי הלכלוך"? הטקסט מינימליסטי. יש כאן כרטיס טיסה, שיר של ביונסה, אפריקה, שוטרים, כיורים, ריח שחוזר ברגע שהם נוחתים. מה הסיפור?
