מוסיקת עולם

פלמנקו. עוד אוסף? האמת – שווה. אוסף מלהיב לכל אורך הדרך – מקצבים, דיאלקטים, מאנדולוסיה ועד הצועני והלטינו-קובני, גיטריסטים שמרימים אותך לשמיים, זמרים שקורעים את הלב, גם להיטים מהסוג שמכנים "מסחריים". העריכה של אוריאל קון בשיתוף אבינועם קוניבסקי הלכה על

מה ששאב מאמי עושה לראיי האלג'יראי ירתיח אולי את הפיוריסטים של הסגנון. אישית, אני אוהב את זה. מאמי לקח את כל החופש שנתן לו המערב, ויצר תבשיל מסעיר של דאנס, פאנק וכמובן ראיי. ההפקה הביאה לאולפן את ניל רוג'רס בגיטרה,

קאדג'ה נין משדרת עוצמת רגשות בלי לאמץ המיתרים. היא סנסציה באירופה, מספרים לנו. ילידת בורונדי ששרה בסווהילית ובקירונדי, וכמו בהרבה מקרים של "זמרות עולם", האמוציות מפילות מחסום השפה, זאת כמובן בתוספת הקוסמטיקה של האולפן העכשווי וההפקה שעושה מקאדג'ה "מוסיקת עולם"

מי שלא מכיר את הלהקה האירית הזו (שמתבססת על משפחת Brennan) , הנה אוסף מאז שנות השמונים שיעשה את העבודה. קלאנאד (השם הגאלי ל"משפחה") היא מה שנקרא להקת ה"ניו-אייג'" של המוסיקה הקלטית, קו סגנוני שמוליך בין מוסיקה עממית לפופ. קצת

אחרי ששמענו את הדואט שלו עם הפסנתרן מישל קמילו, טומטיטו (עגבניה קטנה בספרדית) הולך על גיטרה נטו. ואיזה נטו. האיש צועני, חי עם אשתו בנותיו וסוסיו במחוז אלמריה, ונחשב לאחד מנגני הפלמנקו המבוקשים. המוסיקה אומרת הכל. טומטיטו עושה שימוש במבנים

רגעים קסומים" הוא עניין יחסי, כי יש כאן שירים שלי אישית מעלים את מפלס הגעגועים ולאחרים אולי לא אומרים דבר. מצד שני, כשנינו פרר קורע גרונו ב"מירזה", זה פונה לחצי מדינה. גם כשג'ו דסאן שר "הו שאנז אליזה". ומי לא

את השיר הפותח "סופרימנטו" (סבל) חיפשתי בנרות. שווה לרכוש הדיסק בשבילו. קטע נוגה, נוגע, מרגש. למעשה שיר מחאה וגעגועים לאנגולה, מולדתו של הזמר והמלחין ואלדמאר בסטוס, שהמוסיקה שלו היא אפריקאית אבל באוריינטציה לטינו-ברזילאית. זה אלבום למדף המיוחדים, מלודי להפליא. ואלדמאר שר

להגיד שפיוריסטים של רגאיי לא יאהבו את האוסף, זה חוכמה קטנה. מי מסוגל לעשות רגאיי של מארלי יותר טוב ממארלי עצמו? אבל את אלבום הקאבר ורשנס, כיוון מפיקו הגיטריסט לי ריטנור לז'אנר המוכר כ- SMOOTH JAZZ. מייקל ברייקר בסקסופון טנור

עומר סוסה, הפסנתרן הקובני שהמושג "מוסיקת עולם" מתאים לו ככפפה, מגיש גם הפעם (אחרי EMBON) היתוך מפתיע של ג'אז, היפ, אפרו- קובני. PRIETOS בספרדית זה "שחור מאוד", וסוסה משתמש בו בצדק. האלבום מכיל את מגוון עשיר ביותר של דיאלקטים שחורים.

ניטין סוניי הוא אמן אסיאתי שגדל בקנט, עבר דרך חבורת האסיד ג'אז "ג'יימס טיילור", והיום הוא עסוק בהיתוכים טריפ-אתניים. אלבומו החמישי שאפתני, מעין אודיסאה חובקת עולם עם אמנים כשאב מאמי, טרי קלייר ונטשה אטלס. הצליל אלקטרוני, עדכני, ספוג השפעות וזורק

דיסק וורלד מיוסיק שמתעלה לרמות לא צפויות של אמנות רב-תרבותית בזכות שיתוף פעולה בין שניים. עלי פארקה טור , הגיטריסט-זמר ממאלי  וריי קודר היוצר-גיטריסט אמריקני, מי שעמד מאחורי פרוייקט הבואנה ויסטה סושל קלאב הקובני. האלבום הבלעדי הזה שיצא ב-1994 זיכה אותם

סגנון הפיוז'ן הגלובלי נכנס להילוך גבוה. בשלישי שלהם, "אפרו קלט" מרשים לעצמם לשתף כוכבים: את הבוס שלהם, מנהל "ריל וורלד", פיטר גבריאל ואת רוברט פלנט. שהשמות לא יטעו: מדובר בהפקת ראווה השוזרת אלמנטים של אפרו-הינדו-טראנס אוריינטאל במוסיקה קלטית. חמת חלילים,

 אוסף של שנסונים במקצבים שונים, אווירת שנות החמישים והשישים שמועברת לימינו על-ידי זמרים שונים, קולות מתוקים, קולות מסתוריים, סמבה ובוסה, ולס וטנגו. "פריז קומבו", הוא ואלס מענג בקול שכמו עולה מהאוב של שנים עברו.  קרן אן  הישראלית הכי מצליחה בצרפת כיום  שרה

מי שכונה "הנסיך הקטן של מוסיקת הראיי" הולך על קוסמופוליטיות בכל מחיר. האלבום שמוקסס באולפני "היט פאקטורי" המפורסמים בניו-יורק מכיל פיוז'נים שונים של פולקלור ערבי, דאנס, היפ ואלמנטים השאובים מהמוסיקה המצרית והספרדית. נראה שההצלחה עשתה משהו לא טוב לנסיך הראיי.

וסיליס עשה בעבר אלבום שכולו תיאודורקיס, וגם הקדיש אלבום שלם לונגליס. הוא מנגן קלרינט אקספרסיווי, שלפעמים נשמע קצת אידישקייט, אבל מתובל בריח המלוח הים-תיכוני. הקטעים מינוריים, ברובם. גם הקצביים כ"רוח בלקנית" אינם חאפלה, אלא נשארים במסגרת צנועה עם אלמנטים של

תשכחו מזה שמוסיקה מזרחית זה רק מסורת. יאזדיג'יאן המלחין ונגן העוד משתף בתזמורתו נגני ניי, קאנון, דודוק, טבורה, ריקו, סאז, דאול בונגו, סאז, סקסופון, בס כפול. לוקחים את הבסיס ועושים "מזרח חדש", שזה כמו מה שפאקו דה לוסיה עשה לפלמנקו

זה טנגו לבנדוניאון מנוגן עם טונה של אמוציות, עיבודים יצירתיים, סוחף עד מרגש. קארל קריינוף מהולנד (יליד 1958) נחשב כאחד השגרירים היותר אטרקטיביים של הטנגו הארגנטינאי, הוא מעריץ גדול של אסטור פיאצולה, גדול מלחיני הטנגו, ורוב היצירות כאן הן –

המלחין היווני לא המציא את עצמו מחדש. הוא רק מעשיר את הנוסחה הקיטשית שלו, בהרמוניות, בקולות, בקצבים, בכלים אתניים. אלא שהפעם התוצאה מענגת מבעבר. הקונספט לא "אתני" אלא עכשווי. יאני עושה שימוש נרחב בקולות נשיים, סאונד מקהלתי סטייל "אדיימוס", קריצות

הנה ביטוי לסלט התרבויות בארצנו. הלהקה הזו מדברת בכמה שפות-אם. לא ברור מאיפה "כולומה" מתחילה. אבל אין ספק שאתיופיה היא אחת מנקודות המוצא לפחות מבחינתו של אבטה"מאמה קניה", למשל, הוא גרוב אפרו ג'אז קובני עם נגיעות באוונגרד. יופי של קטע,

מה זו מוסיקה אירית כזו שמחלחלת ומכניעה? קטע מס. 4 DEREK'S TUNE אומר כמעט הכול על המוסיקה האירית וחליליה. אני מוחא כפיים. גם למחרוזת GALICIAN. הצ'פטיינס הם כבר להקה לעולזי העולם, שמזמינים בירה מהחבית ברגע שהם שומעים חמת חלילים ושירה

מי שאינו מכיר את הפולק העכשווי של לטביה, ואני לא הכרתי, יקבל את כאן צלילים שהם תמצית יפהפיה של פולקלור שורשי, מכל מיני אזורים, ופרט לקטע אחד, זו אינה השירה הרוסית הטיפוסית. הלהקות שנבחרו מוסיפות מימד כמו "פוסט פולקלורי", והאיכויות

יליד תוניס, תושב צרפת, נגן בס כפול, שחוזר כאן לכול התחנות וההשפעות של דרכו המוסיקלית, שזה אומר – המוסיקה של אגן הים התיכון על כול גווניה והדיאלקטים שלה. ביסמוט לפי הדיסק הזה הוא מוסיקאי עולם מובהק – בשל היכולת שלו

הפתיחות לאתני, מביאה למדפים הרכבים שבחיים לא היו מגיעים אלינו. הלהקה הזו, שעושה מוסיקה מקדונית מרתקת, שדווקא ביקרה בארץ בפסטיבל "דרך המוסיקה" ומזלנו שהקסימה את מנהל המחלקה האתנית בפונוקול. המוסיקה שעיבד פרופ’ דראגן דוטובסקי היא תמצית מזוקקת של האותנטיות המקדונית,

זה הדבר האמיתי, אם אתם מחפשים זמר פלמנקו אותנטי. הבעיה שלי אישית: אני לא ממש מת על שירת פלמנקו עם כול הצעקות הדרמטיות, והאוליי-אוליי. ענין של טעם, כי דייגו ללא ספק – מצויין בסוגו. דייגו,הזמר שיחד עם בבו ולדז הביא לעולם את

פאמודו הוא גדול מתופפי הדג’מבה (Djembe), תוף אפריקני (שמבטאים גם ג’מבה), ממשמרי הפולקלור המסורתי של גינאה.. תוף גביע, השייך למשפחת כלי הקשה שמקורם  במערב אפריקה. על הדג’מבה מתופפים בידים חשופות, התוף עשוי מעץ מגולף חלקו העליון של התוף עגול ועליו מתוח

הרכב של 6 נגנים מצרפת, שכל אחד מנגן לפחות על 2 כלים. המגוון האינסטרומנטלי,  מקלרניט, טרומבון ועד בנסורי, טמפורה וסיטאר,  והשימוש בתיכנות הוליד היתוך יחיד בסוגו ובפירוש לא קקפוניה. אלמנטים הודיים, אפריקניים וג’אז יוצרים מרקחת שמגיעה עד הדראם אנ’ באס,

להגדיר את מה שאוזני שמעו כ"מוסיקה יוונית" או "בלקנית"? בעידן שהמוסיקה רומסת גבולות, נלך על  "מוסיקת העולם". דאלארס אהובנו הלך אצל המשורר הגולה מסרייבו, מלחין סרטיו של אמיר קוסטריצה, "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" קיבל עזרה והשראה כולל עיבודים והוציא את

מה, לעזאזל, מביא לקשר הזה בין מקהלת מזמורים גרגוריאנים לראגה הודית? מעבר למוסיקה, מדברים כאן על מסר של ניפוץ מחסומים תרבותיים, אבל בסופו של דבר רק תוצאות השזירה בין צליל הסיטאר של יוסטאד והקולות השמיימיים של האנסמבל הצרפתי יוכיחו, אם

דלאל מקיבוץ סמר מנגן בעוד את "בגדד ברצלונה", ופתאום גולש ל"צור משלו".  זוהי האמת התרבותית האותנטית שלו המתנקזת לצומת תרבויות כמעט בלתי אפשרי. דלאל הוא מוסיקאי של פיוט ונשמה, מסורת עיראקית עם השפעות מזרחיות. מיוחדת צורת ה"תקסים מקאם". הצליל פריך,

מרצדס סוסה כינתה אותה –  הפרשנית ההולנדית הטובה ביותר של מוסיקה לטינו-אמריקנית. אסטור פיאצולה הארגנטינאי שיבח את העיבודים שעשתה ללחניו. ווינאנדה לקחה רפרטואר מובחר של מוסיקה דרום אמריקנית, ועשתה להם יופי של ביצועים. באמת, לא חשוב מה כתוב בתעודת הזהות