מוסיקת עולם

סוף-סוף, הלהקה האירית חוזרת למקורות האמיתיים שלה.  אחרי 15 שנות הצלחה,

"מתוך הלילה, הגיח היום/ מתוך הלילה – כדור הארץ הקטן/ והמילים שלנו זרמו/ יצאו למסע/ למצוא אוזניים שיקשיבו להן"   לאניה האירית (לשעבר להקת "קלאנאד")  אין על מה להתלונן. הגם שהשיר החדש שלה,  "פחות מפנינה",  אומר שלמילים אין סיכוי גדול

לך תאמין שיסמין לוי היא לא ספרדייה מלידה. לך תאמין שהיא ישראלית,  בתם של יצחק לוי, המוסיקאי האחראי על שימור את שירי הלדינו והחזנות הספרדית והזמרת כוכבה לוי.   זה אלבומה השני אחרי "רומנסה ויסמין". מדובר בדיסק פלמנקו במהותו, שירים מחבל

במוסיקה עפות הרבה יונות שלום, ומשק כנפיהן נשמע לפעמים ממש קרוב.  קחו את ההופעה הזו, "אינשאללה שלום" שהוקלטה במסגרת פסטיבל העוד. מסירים כול מחסום, ויאיר דלאל, האיש שעל העוד, קורא לנגנים יהודים וערבים, חילונים ודתיים לנגן והם מתיישבים בחצי גורן

בשלוש השנים שאיש כלי ההקשה והמוסיקאי ינון מועלם (יליד 1968, בן למשפחה ממוצא עיראקי) חי באיסטנבול, הוא מחפש השראה ליצירתו בהיחשפות לרב-גוניותה של המורשת המוסיקלית הטורקית. האלבום הזה בבסיסו – מוסיקה טורקית, בתוצאתו הסופית – מוסיקת העולם הגדול. תערובת של

"טוי וויו" בתרגום מספרדית אנדלוסית זה "אני חי", ואם לתרגם מטאפורית, הרי שהצלילים הבוקעים מהדיסק הזה שהוקלט בהופעה חיה באנטוורפן, הם ה"אני החי" של אבשלום פרג’ון, שמצליח בצלילי כלי מסובך ומיוחד כמו הקאנון בעל 90 מיתרים (כלי עתיק הנחשב לאבי סבו

וירטואוז הפרקשנס, (תופים, טבלה, קולות) פותח הדיסק בקטע גרובי, ,GANAPATI  שהוא מאלתר בדואט עם ננה שרי. בהמשך,  ב"אתה זוכר את זה" , חוזר גורטו  למקורותיו ההינדיים, אבל גם כאן ההתנסות היא במסגרת הקונספט הפיוז’ני האהוב על גורטו, הכולל גם פאנקי,

טאקיס הוא נגן גיטרה חשמלית יווני, מהסוג הפיוז’ני, שהלך על פסיפס קטעים צבעוני. יש כאן השפעה של "יאס",  ג’אז מלודי מחניף ברוטב צרפתי וגם דיאלקטים מזרחיים עם טרילוק גורטו בכלי הקשה. "אפיזודות" היא הגדרה של פריצת גבולות סגנוניים, אבל את

מדהים איך חאלד האלגי’ראי חיבר את סגנון הראי עם כל טרנד מערבי, ג’אז, רוק פאנקי, רגאיי. מופעי קיץ 97’ של חאלד באירופה היו חגיגה מחניפה. כן, ממש חאפלה. ברשימה "דידי" וCHEBBA –   המוכר מאתי אנקרי. לא מאמר אחד נכתב וייכתב

סושילה מתחילה עם מה שהיא זוכרת מהרנדה-וו האחרון בקפה בפריס. הטון המתגעגע שמזכיר במשהו את ג’ון ארמטריידינג מייצר סיפור. דרבוקה וכינורות משתפים פעולה. השיר נקרא "מה שהשתיקה אומרת" זה כבר השלישי של שושילה (הקודמים – Salt Rain ו-Love Trap) ילידת בריטניה, 

צ’אקמקיאן לוקח קצבים ארמנים ומחבר אותן עם מלודיה מערבית. פסנתר, עוד, בונגו ומחיאות כפיים קצובות א-לה פלמנקו נשזרים לטקסטורה נהדרת ב"גשם צועני". ב"טקסים" יש פסנתר ג’אזי כחלק מאווירה אקזוטית בזכות צליל כמו הדודוק, כלי נשיפה מאנפף בניגונו של דז’יבאן גספריאן,

עופר זיו, ישראלי החי שנים בארה"ב, ולי סקוט, מוסיקאי אמריקאי הם הצמד  "זאמאן", מנסים  לחבר מוסיקה אתנית מסורתית ל למוסיקה  פופ אלקטרונית בת  זמננו.  בין הנגנים שהצטרפו למימוש הפרוייקט נמצאים מוסיקאים ישראלים, ערבים ואמריקאים. דרבוקה, סיטאר, כינור, בגלמה, בונגה מרוקאית,

האורקסטרא ממשיכה את הסרט האחרון של קוסטוריצה "החיים הם נס". זהו מקבץ סהרורי-תזיזיתי, מלודי וקצבי ותיאטרלי.החבר’ה של קוסטוריצה יצאו אמנם מסצינת האנדגראונד של הימים שאחרי שלטונו של טיטו ביוגוסלביה, אבל מזה זמן רב שהם ממשיכים את מסיבת השחרור הגדולה.  באו לצחוק

הנדי, סקסופוניסט אמריקאי, בנה הרכב הינדי –  טבלה, סרוד, טמפורה ויצא למסע מוסיקלי, שבו אתה יודע איפה אתה מתחיל, אבל לא את סוף הדרך. החיבורים מאוד מוקפדים ומעודנים, בין ג’אז לסגנונותיו וצלילי הודו קלאסיים. 11 הדקות ומשהו של "סול אנד

מאיפה אתם מכירים את סאגו? מהלהיט  CHURA LIYAהמופיע באוסף "קולות מן העולם". המוסיקאי ההודי הזה יודע ליצור חיבורים למוסיקה העכשווית. באלי סאגו מדנסס סגנון ראגות. זה נשמע לא פחות הודי ממערבי, חיבור די קליל בין מקצב מכונות לסולמות האוריינטלים. לוקחים

מיקס אפרו-קובני באוסף קוסמופוליטי, להקות מסנגל, אנגולה, כף ורדה, פרו וקובה. אפרו מיוסיק עם כל דבר. "סם מנגוואנה" שר בסגנון פורטוגזי-אפריקני, פריך וקולח. הלהקה שנקראת "פאפו אוביידו" לוקחת לריקודים הקובניים של החמישים. ג’וליאן אוואלוס והאפרו אנדים הם חמישה פרואנים שהתגלו

קידג’ו עושה גירסה אפרו-היפ-הופית מוצלחת ל"ילד וודו" של הנדריקס, ובהמשך מתמרחת על קונספט פופי בדואט עם קסנדרה ווילסון ב"לעולם לא יודעת". הגאז’יסט ברנפורד מרסליס מצטרף לגרוב של ITCHE KOUTCHE  קידג’ו לוקחת מוטיבים אפריקאים והופכת אותם פופ גרובי עם הרמוניות פריכות ועיבודים

מסעות מפיקי המוסיקה לתוך מעמקי היערות אל שבטים שהצליחו לשרוד מולידים בד"כ מניפולציה אקזוטית מסחרית יותר מאשר יצירה מוסיקלית. כאן נעשתה עבודה יותר מיוחדת, הגם שטכניקת הלחמת קולות ומקצבים עדיין משרתת מוטו של דאנס עכשווי. קני יאנג סובב הגלובוס כדי

אוסף אמביינט אולטימטיבי מעורב-אתני שמתחיל באווירה מסתורית של נוסרט פטה עלי   Nusrat Fateh Ali   הפקיסטני ב FAULT LINES –  שמתחבר לפיטר גבריאל של ZAAR  בתיזמור אפוקליפטי מדהים. זה גם האמביינט החללי הבלעדי   "אנג’ל טק" של גריד. איוב אוגאדה הקנייתי משתלב

זה ההמשך לSONGS OF SANCTUARY-  . האיש מאחורי הצלילים הפולק-קלאסיים הריחופיים הוא קארל ג’נקינס. הוא מציע נוסחת מיליונים של סאונד ווקאלי ברוטב אתני מסויים. הפעם, לעומת הקודם, יש שימוש בתזמורת מלאה ובכלי נשיפה. התוצאה מיוחדת: מלודיה ושירה כוראלית הנתמכות בצליל

מוסיקה קלטית מגיעה לגליסיה בספרד. זה שייך לשיעורי ההסטוריה של המוסיקה. התמהיל של ההרכב הזה עשיר. אלמנטים איריים הם דבר אחד. יש פה הרבה מעבר לזה. רב-תרבותיות שמנוגנת ע"י נגני נבל, חמת חלילים, בוזוקי, אקורדיונים, כלי נשיפה מעץ. גם המוסיקה

"מושלם", "שמיימי", "קסום", אומר מסע הפרומו לדיסק. מאחורי ההגזמות – נוסחאות עריכה מוכרות: לתוך מארז מרשים עם אותיות זהב מכניסים אופרה, גרגוריאני, אניגמה, יאני ב"אריה", ואדיימוס. והלהיטים: אחסנדרו ספינה ב"לונה" פיסגת המלודרמה, פיליפה ג’יורדנו בשיאי הרגש של "קסטה דיווה". וגם

קסם המוסיקה האירית נוסק לשיאי יופי חדשים. אלה הקולות הקלטיים היפים ביותר שאפשר לקבל כיום, לא לגמרי מנותקים ממה שקורה. 14 שירים, מושרים גאלית, "היי דייאנו" בעיבוד מדהים לכלים אותנטיים בביצוע טאלית’ה מקנזי הוא התשובה האירית ל"הקול הבולגרי", האיכויות הליריות

עם האוסף הזה אפשר  לצאת למסע באנדים של דרום אמריקה, באקוודור, צ’ילי, פרו ובוליביה. המוסיקה היא ישן וחדש, מסורתי ומודרני. העורכים דאגו למוסיקה אותנטית, מלודית, הרבה השראה, פיוט וקצבים אפביט.  vסאונד זה נשמע פריך עכשווי ומוכר כמעט כמו מוסיקה קלטית

רוחות שמנשבות סביב הגלובוס.  חאלד של "אאישה" נמצא ליד "דיוואנו" של ,ERA "עכשו אנחנו חופשיים" של ליזה ג’רארד מ"גלדיאטור", "קולות עתיקים" מהסדרה "הישרדות",  הנרי סלבדור הצרפתי בקטע המרגש "גן החורף" וגם QUERER,  – הטנגו של "רוזנברג טריו" . מצד אחר

רוחות העולם המוסיקליות ממשיכות לנשב בעוצמה. מייצרים פופ מסוג שונה. מוסיקה אקזוטית מלודית ורבת אוירה נבנית על מוטיבים אתניים. ברור שישנם קטעים יותר פסואודו-אתניים, כמו-מיסטיים: אניגמה משדרת מיסטיות ניו-אייג’ית. אבל השיר שנכלל כאן "גרביטציה של אהבה" דווקא עומד בזכות עצמו.

המוטו: צלילים המופקים לכדי מוסיקה אסקפיסטית שיש בה עושר מדהים.  התמהיל שבטי-אמביינט-פולק-דאנס. מתחילים ב –  ERA  של Enae Volare Mezzo  המקהלתי, ממשיכים בשילוב בין השבטי להרמוניה הקלטית והצליל האלקטרוני של רונאן הרדימן  ב- Far Away ובהמשך זה הצליל המדדיטציוני- מזרחי-מערבי של שילה צ’נדרה ב"אוור

הקטע הפותח "ארבע מעגלים של החיים" של אוליבר שאנטי הוא קומבינציה קצבית מלהיבה של אפרו-דרום אמריקני בשירה שבטית מקהלתית. ה-Ameno של Era מעביר לשירה הרמונית כמו דתית, מחוברת לקצב. קומבינציות שנועדו להחניף, ללא התפתחות מרשימה. הניסיון לאזכר תרבות אתנית קיים גם

בהרכבת התמהיל מכניסים גם מעין מניפולציות אתניות. "סאקרד ספיריט" עושים את Yeha Noha שנשמע כדיאלקט אינדיאני. כנ"ל – קטעי הפתיחה והמעברים "חזרה לתמימות" של אניגמה.  מצד אחר, זה האופי הכמו רליגיוזי מקהלתי של הקטע היפהפה "אדיימוס" שמתובל באפרו ובצליל מהרי האנדים. רוחות

הם מגישים התערובת האופיינית להרכב,  הפעם בנוסחה אקוסטית. קלאב-דאנס-האוזוורלד ביט-ראיי סולידי, במיוחד העיבוד החדש ל"סה פה לה מר א בואר" מאלבומם הראשון, שנשמע פחות מפולפל. אבל בהמשך מקבלים כמה דברים טובים בחדשים כ"ספאנק" ב"אקוסטיק קלאבינג". ההרכב הצרפתי יודע לחבר קצבים