שירים חדשים

יאללה מחאה. למרות המצב הפוליטי, ובעיקר זה החברתי, יש מיעוט שממתין לשירים האלה. חמי רודנר הזמין את יובל בנאי לשתף ולהשתתף בשירת היאוש. מתרחשת מגפה. הוירוס נקרא יהומה. הוא מתפשט בארץ של אלוהים רבים, ממשלה שדואגת לטיפוח העדריות, מניפולציות של

ירושלים משמשת את קים קידר לשיר על שינויים בחיים. היא מהווה גורם משמעותי במהות חייו בהווה מול העבר. בזמן הזה, בנסיעה אל ההורים שגרים שם – מתבהר הפער המנטאלי, חברתי, גם הפוליטי. זו ירושלים של "חיים אחרים", של חרדים שבה

מתוך הידע החוץ שירי, אנחנו מאזינים לשיר מתוך הזדהות עם זכרה של אורי אנסבכר ז"ל (*).  זהו שיר שכולו – עשה שלום עם עצמך, בתוכך. אורי כתבה על שלום אישי אבסולוטי, שמגיע אפילו לפני שעוסקים בתנאיו. היא לא כתבה על שלום

מה עושים כשבידי המאזין לשיר אין מידע חוץ שירי חיוני על משמעותו? המילים עפות באוויר ונשארות תלושות, לא נאחזות בדבר, שבהן רצו להיאחז. יש כאן ללא ספק בעיה. כותב שורות אלו שקיבל גם את המידע (החוץ שירי), ניצל את יתרונו

יצרני הז'אנר עובדים ללא לאות. עכשיו זהו פס ייצור לדואטים. עלו על טרנד שדופק טוב לטובת הסולד אאוט. משרבטים עוד חרוזים שמתכתבים עם שמחות. עם כל הטירוף שקורה ביניהם (מחטיפים זה לזו?), סתם (למה סתם?) מרגיש כמו סרט ישן (למה התכוון

הגברים ממשיכים לבכות בלילה בז'אנר המזרחי-ים תיכוני. מה כבר אפשר להמציא מחדש? עזבה אותו, נשאר תלוש, אולי טעה כשהתאהב, הכל לא עובד, לא נשארו עוד כוחות להילחם, והוא עוד חשב "נוריד את הירח", מטפורה שתקועה בתוך טקסט שבלוני, שעל הנייר

מה בדיוק הסוד שלהם? לא סוד ולא יין, אבל כששנכנס יין – צריכים סוד. מלאכת השרבוט בז'אנר הים תיכוני היא כרגיל תפירה של מילים יותר מאשר מילים שמייצרות תוכן אמין. לפי השיר, אנחנו על סף טרנד חדש: מזמינים לחתונה זמרים

"אם אנחנו עם נבחר בחרנו חרא דרך/ חלקלקות זה כישרון, ליושר אין כבר ערך, בוא נצחק על השילטון, נסחוף את ההמון/ בסיסמאות ריקות נציע עאלק פיתרון – נוציא דרכון!" יש סוג של שירים שלוקחים לך את המילים מהפה. אביחי הולנדר

מדוע רק הוא שותק, כשכולם שרים, ואיך זה שרק ליבו הוא שזועק? מדוע הדשא שמתחתיו נראה פחות ירוק? השיר לא יכול לספק תשובות חוץ טקסטואליות (קראו מטה). נועם מיכאל מספר סיפור על חריג בתוך קבוצה בפגישה חודשית של "הַחֶבְרֶ'ה", מוצף

איזה שיר הזיה. מה עבר לה בראש? לפי הקליפ הגברת עצבנית בבית הקפה בעיר.  אז עברה למושב. למה הערב שם הפחיד? זה שכולם עלו לה על השולחן? מה בעיה? הרי החאפלה היא בנשמת הז'אנר שנוי פדלון קושרת את עצמה אליו.

בגדול ראפ משדר לחץ. אתה רוצה להגיד הרבה דברים במעט זמן ובמסגרת מילולית דחוסה, כאילו זה הדבר הכי חשוב להעביר לעולם. הקצב – קריטי. פול גז. המוסיקה – פחות. איזי פותח מבערים, מגייס סלנג, שפה של החבר'ה, ראש איזי. הוא אפילו

אסטרטגיה נוסח איל גולן: הגברים בוכים בשניים. אם כבר שניים – אז עם זמר המיינסטרים הכי חם. גולן לא ממציא  שומדבר חדש. הוא אסטרטג. טוב לו עכשיו דואטים. יש לו את אבי אוחיון ואת מתן דרור.  יתפרו שיר רגש.  לאייל

חצי מדינה ראתה לה את הטוסיק, והחצי השני תקוע בחזה? ממש ככה. לכותבים לא הייתה פתיחה פחות פשטנית ומטומטמת? ההמשך – טקסט מסורבל וכתוב רע על כביכול מר גורלה של מפורסמת ש"למדה עם הלב שלה לרוץ". לא ברור אם הלב

היא אינה מאלה שבוכות תמיד, אבל כאן מה-זה בוכה את מר לבבה. הגבר ששיקר לה, בעט בה, נגמר לה האוויר. שיקרה לעצמה שהוא "לא כזה". ועכשיו – מה תעשה עם הלבד הזה. לא רק הגברים בוכים בלילה.  אתי ביטון מפעילה

צודק: מפלגות צצות כדי לרצות את ההמון, אבל ביבי תמיד ישאר בשלטון.  ובגרסת בילגו –  בלגן כברירת מחדל. זוהי המציאות. אנחנו תקועים במדבר. שום דבר לא השתנה. נה-נה-נה. מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. ההיבט הקולקטיבי, גם האישי. מבאס,

וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה".  כמו במרבית שירי שבורי

למה לבכות על המצב, כשאפשר להיות שמח. אנחנו ביום הבחירות, 9 באפריל 2019. שמעון בוסקילה במצברוח חגיגה, מפזז באולפן, ושואל שאלות פשוטות, שגם השכן שלך ממול שואל. מי בוכה, מי צוחק פה על כולם? נהיה פה בלגן, פוליטיקאים מוכרים לנו