וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה". כמו במרבית שירי שבורי
למה לבכות על המצב, כשאפשר להיות שמח. אנחנו ביום הבחירות, 9 באפריל 2019. שמעון בוסקילה במצברוח חגיגה, מפזז באולפן, ושואל שאלות פשוטות, שגם השכן שלך ממול שואל. מי בוכה, מי צוחק פה על כולם? נהיה פה בלגן, פוליטיקאים מוכרים לנו
מה הוא רוצה בדיוק? לצאת איתה לרחוב לרקוד? יאללה שיצא. הרחוב יתמלא. חייבים לרקוד? בסופו של דבר – מהות העניין והז'אנר. בינתיים נשב איתו על הבר? הוא מרגיש כמו … פאבלו אסקובר!? לא עלה למשרבטי השיר דימוי פחות אלים מאשר
"בן זונה אלף קיי" "מאה אלף קיי" ? מנין זה בא? אוצר המילים הדיגיטלי החדש? אליה רוסליו יתרגם לכם את המשמעות. מאה אלף קיי זה יותר מאשר בן זונה אלף קיי? יצרני הז'אנר מנסים להמציא את עצמם מחדש יענו בשפה עדכנית.
יעל קראוס היא מסוג הזמרות המסקרנות, שאתה מחפש לשמוע אותן, אבל הן נעלמות, מתגלות ושוב נעלמות. הנה רגע של גילוי מחדש: אין בו זריחה של עלות השחר אלא דמדומים של ערב. איטיות של חלום בסלואו מושן. לא שומעים את הגל
שעת הציפורים בתל אביב חוזרת בשיר כמה פעמים עד שהיא הופכת לעיקר, כאשר הרעיון המרכזי האירוני הוא שמראה הטבע (ציפורים, שקיעה) "משנה את הזיכרון שלנו יחד" – לאחר שעזבה אותו "לבד בתוך המלחמה". קסם שעתה "הכי יפה של תל אביב" הוא
בז'אנר הפופ הים תיכוני (לאו דווקא "מוסיקה מזרחית") חוזר נושא אחד: האהבה ושברונה. הבנאדם הרוס מאהבה. בוכה את נשמתו. הקורבניות של הגבר בשירים האלה משוכפלת עד לעייפה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם פרט לגבר הננטש שיש לרחם עליו. בשפת הקלישאה
לרוני דלומי יש טון רך, נוגה ומתרפק. זה, נדמה לי, אזור הנוחות שלה, כשהיא שרה געגועים לזמן עבר בבית שעושה לה טוב, במיוחד הסלון בו היא שרה מול ההורים "שמילאו לי את הקיסריה שבלב", משפט מוזר שאינו תורם לאמינות הטקסט.
אברהם טל חושף את עצמו, את היחסים בינו ובינה, מספר מה קורה לו, מתוודה ומתנצל – מופנם בתחילה, ומחצין בהמשך בשירת נשמה. סערת הרגשות מתערבלת בתוך השיר – תוקפת מכל צד את המאזין. קודר, מהרהר, כואב, זועק. מעולם לא שמעתי
אילו אני מלחין, והיו שולחים לי שיר כזה להלחנה, הייתי מחזיר לשולח. יש ליריקה שאומרת: לא תודה, אל תלחינו אותי. תשאירו אותי על הנייר. בן אלקיים שכתב הכניס את עצמו בין השורות, אבל לא לתוכן. השיר מתאר רגע לא מוגדר
קח תהילים (ל"ד) הוסף משהו ממשלי (י"ח) וצור מישמש מילולי כדי לומר בשפה פשוטה: למילים יש כוח עצום. הן יכולות לבנות ולהרוס עולמות שלמים. התובנה: שמירת הדיבור, הימנעות מרע, עשיית טוב וחתירה לשלום. עובדיה חממה אוהב למשמש פסוקים כדי להגיע
אם ב"שקופים" קרן פלס ורון בוחניק שרו על עצבים חשופים, שריטות וסטירות, בשיר הזה הדואט משמש ביטוי לתשוקה לחיים בתוך תמונת נוף אידילית מעבר לנהר, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים פשוטים בבית מנייר רחוק מכל דבר. המנגינה, השירה כמו
“Hustle” הוא הסינגל השני של פינק מ – Hurts 2B Human, מגובה בפופ אפביט. היא שרה בתוקף כי היא עמידה בפני לחצים. כשפינק שרה זה נשמע הרבה יותר מפופ דגרתי. היא זמרת Soul ממדרגה ראשונה, ובשיר הזה היא מחוברת לשירת
קורה משהו באחת בלילה שגרם ללירון לב להעלות מהרהוריו על פערים בין אנשים. יש כאן תאוריה פשוטה שאמרת – אנחנו שונים זה מזה במיקום המנטאלי, בחשיבה, כל אחד ועולמו. הפערים בינו ובינו מתחדדים בשעות הקטנות על רקע סרטים שרצים בשידור
המיית הלב של נסרין קדרי בהזדהות עם שושנה רבינוביץ (וקסלר) שכתבה את השיר בהיותה נערה, בזמן שהותה בגטו וילנה. בגטו הוטל עליה לשמור על ילד צעיר ממנה, וכדי להעביר את זמנם המשותף, כתבה לו שושנה שירים ושרה לו אותם. ככל שהתארכה המלחמה,
?under Shimokita sky. איפה זה? לא חשוב. מוסיקאים מקומיים כבר יכולים להרשות לעצמם לסובב גלובוס, להגיע לכל מקום. לפי הביקורת – גארדן סיטי מובמנט (רועי אביטל, יואב סער, יוני שרוני) נמצאת במקום טוב על מפת הפופ. גם שיר הגעגועים הזה יכול לצאת לסיבוב הופעות בעולם.
זהירות. שיר על ירושלים של זהב ושלום. מפלגות הימין יעיפו את אבי דלבנטי מכל המדרגות. למעשה למה? הפכנו עם כובש וגזעני שאוטם אוזניים למוסיקה המביאה בשורה. שלום, סאלאם. פיס. מה רע? אבי דלבנטי מחזיר את התמימות למרכז העניינים ושר – "עזבתי
מה בדיוק "הם" רוצים מעדי ביטי, שהיא מנסה לשתף אותנו במר גורלה? אני מבין שהבלגנים היו עם אבא שלה. לפי השיר היא המטרה לפגיעת החיצים בתוך הג'ונגל. האם עד כדי כך קמו לה שנאה ואויבים? מי הם חורשי רעתה? בשיר היא
נסים טהר שר מלחמה או שלום בקול ובמבטא של זמר שבא מהרחוב, לא מסדנא לפיתוח קול. הכתיבה תמה אם כי לא נקיה. "רשמית לא מכריזים כאן על שום מלחמה" היא כתיבה עיתונאית, שאינה קוהרנטית לשיר. בשירי מחאה נגד מלחמה היתה
נתן גושן מתכונן לקיסריה ביוני, ומחבר עוד אינסטנט פופ על אהבה ממרחקים שמעוררת געגועים. הלב שהיא חרטה עליו, סופה שמרימה הכל ומסובבת אותו, ואיך אפשר בלי מאמי. הו מאמי. המתכון המלודי, ההפקה בעלת המרקם הפריך, הקול הכמו מיוסר – צפויים. גושן
אפרת גוש רכה מאי פעם, קול רוטט, נוגה מאוד, שרה שיר של התמודדות עם מצב של העדר אהוב. הדוברת מציבה אפשרויות חיפוש של מי ש"שייך" אך ורק לה – במקומות שהוא נהג לבלות בהם, הזמן שהיו ביחד על זמן שאול.
זה שיר אהבה שמגיע ממקומות שמתחת למיתרי הקול. למעשה, חן כהן אינו צריך להפעיל קול גדול. תן לרגש לדבר, והוא מדבר. שיר על הספק המכרסם בהתממשות מחודשת של היחסים לאחר פרידה מאהבה. עברו כבר ארבע וחצי שנים, ועדיין – הוא
הֶנְגְּאוֹבֶר, נוסעת על ריק, געגוע מסנוור. מה היא בלעדיו?ואיך לומדים שוב לאהוב? האם העובדה שידה של ספיר סבן היתה בשרבוט מצוקת הגעגועים – הופכת את השיר ליצירה אותנטית יותר? ממש לא. זה לא רק הטקסט השבלוני, שכמו יצא מתבנית המייצרת מילים
לילה חדש כפי שחלף במוחו של יהלי סובול – חלום כאוטי בשתי זירות התרחשות. עובר מהעולם המופרע של המסיבות, שלא כל אחד יכול להיכנס אליו, אל הכאוס מלחמתי (טעמים של מתכת, אבק שריפה, גניחות של עונג מהולות בזעקות). לכאורה שתי זירות
יוסף שר על אהבת חינם על משקל שנאת חינם. כלומר – אהבה ללא סיבה מעשית, ישירה, רוח טובה, שמדלגת על כל מה שהיה, על מעמד ("זרקת את הכתר של המלך"), כולה נתינת הלב. יוסף מתפעם במילים שאומרות מצב אידילי-אוטופי – התאהבות
על זכייתה באקס פקטור הובטחה לעדן הפקת שיר ע"י סיימון קאוול, Julian Bunneta. התוצאה לפניכם. העבירו לעדן טקסט על יחסים. עדן שרה על כך שהיא אינה מרגישה נוח, מפוחדת לעשות מהלך שהוא בלתי הפיך, אבל הנה הוא במיטה שלה עכשיו. מצב מעט
כמה מנדטים יש לאריה דרעי בסקרים האחרונים? השיר הזה לא יוסיף לו. למעשה, הוא היה שמח אלמלא נולד. יואל שמש לא בועט בו. הוא מעדיף שיר עם הרבה שמש, שמאירה מציאות. יותר ציני – פחות הומור. המוסיקה – בכייף. האיים הקארביים,
רעה הרוח בעולם, מנהיגים מחורבנים, בחוץ יש כתם דם ו"כשהאמת קורסת / גם אמון ואמונה עפים מהמרפסת / לחצר של השכנה" . סמי בירנבך מצייר את הציור השחור של התקופה בקצב מידטמפו, בקול מדוכדך שמשדר קדרות במנגינה Radio Friendly. הייחוד
שישאיר אותה במיטה בין הסדינים, היא לא תבכה שוב, היא רוצה להיעלם, להמשיך לדמם. המוסיקה משדרת הלך נפש נטו. שיר של אפרוריות מלנכולית ללא כחל ושרק. צבע קולי אחיד. רומי קובוס שרה מצוקת נפש על רקע יחסים טראומטיים. המוסיקה נשארת
מישהו הציע לו "לדבר עם אלוהים", כאילו שאלוהים הוא חבר פסיכולוג, שמקבל פרטי פציינטים פרטי. כדאי לך לנסות. אבל מי אני מול אלוהים? שואל הסובל – "בסך הכל כותב שירים". נו אז מה? מה הנחיתות? אלוהים לא יקבל אותו? מה זה?
