האלבום רחב היריעה הוא התפתחות חסרת מנוחה ומלהיבה של הצליל שובר־הז’אנרים של הלהקה. זהו מסע טרנספורמטיבי – חסר פחד ומלא חיים – של אחת הלהקות החדשניות והמשפיעות ביותר בדור שלה.
טרנסטייל (Turnstile) מגיעים מהארדקור של בולטימור, אבל ב־NEVER ENOUGH הם כבר לא מנסים “לשחק לפי החוקים” של הז’אנר. זה אלבום של להקה ששואלת: מה קורה כשאנרגיה של הארדקור פוגשת פתיחות של פופ, פסיכדליה, דאנס ואלטרנטיב? והתשובה היא סאונד שהוא כוחני, חופשי ומפתיע.
שם האלבום/ סינגל הוא מפתח להבנה: NEVER ENOUGH = חוסר שקט, רעב מתמיד, סירוב להסתפק במה שכבר הושג. זה לא אלבום של סיפוק – זה אלבום של תנועה קדימה, של מתח פנימי, של עוד ועוד.
המילים נעות בין תסכול, חיפוש זהות, מודעות עצמית, רצון להשתחרר מתבניות. אין כאן סיפור לינארי, אלא מצבי תודעה. השירה של ברנדן ייטס – לפעמים צעקה, לפעמים כמעט מדיטטיבית.
העובדה שברנדן ייטס מפיק את האלבום בעצמו קריטית להבנה שלו. הסאונד -תופים חדים ופתוחים, גיטרות שמדלגות בין ריפים אלימים לאפקטים חלומיים, באס פאנקי, כמעט דאנסי, שכבות סינתיסייזר שלא “אמורות” להיות בהארדקור – אבל עובדות, ההפקה נותנת מקום לאוויר, לגרוב, לשקט יחסי – מה שהופך את הפיצוצים לעוד יותר חזקים.
טרנסטייל לא משתמשים באלמנטים זרים כגימיק. פאנק, דאנס, פסיכדליה, אפילו נגיעות פופ – הכול מגיע מתוך כנות ולא מתוך רצון להתחנף. זו מוזיקה שיכולה לעבוד במועדון, באוזניות לבד בלילה.
האלבום מרגיש כמו רכבת שלא עוצרת, רצף של התפרצויות ואז רגעי ריחוף, יש משחק בין שירים קצרים, ישירים ואגרסיביים, קטעים מרווחים, אווירה, כמעט טריפיים. הדינמיקה הזו מונעת עייפות ומדגישה את רעיון ה־Never Enough.
האלבום מציב את טרנסטייל כגשר בין הארדקור לאלטרנטיב מיינסטרים, להקה שמוכיחה שאנרגיה קיצונית לא חייבת להיות סגורה או אליטיסטית. טרנסטייל לא מנסים להיות “קשים יותר” או “קליטים יותר” – הם פשוט אמיתיים יותר, וזו הסיבה שהוא מרגיש חי, בועט, ורלוונטי כל כך.
NEVER ENOUGH של טרנסטייל הוכתר כאלבום הרוק הטוב ביותר בגראמי
טרנסטייל Look Out For Me
