מוסיקה ישראלית
לא דמיינתי
רותם כהן לא דמיין בלילות את הלב שלו כל כך כואב, אבל תודה לאל, זה קצת עובר, וברור שגם לרע יש סוף… לא. לא נהיה אכזריים ונשתמש במשפט הזה כדי לסכם את ההאזנה לאלבום הרגשני של רותם כהן. זה אינו
27/10/2015
רותם כהן לא דמיין בלילות את הלב שלו כל כך כואב, אבל תודה לאל, זה קצת עובר, וברור שגם לרע יש סוף… לא. לא נהיה אכזריים ונשתמש במשפט הזה כדי לסכם את ההאזנה לאלבום הרגשני של רותם כהן. זה אינו
דנה וישינסקי שרה אהבה מהיבט של גבר בשני השירים היחידים שהיא לא כתבה את מילותיהם: "זרות" הפותח מאת אורי ברנשטיין, ו"אבל אהבה" מאת אסי דיין הסוגר את האלבום. בשניהם האוהבים מבקשים לשקם אהבה. בשיר של ברנשטיין מילות המשורר נשארו על
עשר שנים אחרי "בקצה ההר", כשכבר הייתה תחושה שזה לא יקרה, זה קורה. השאלה הצפויה ששואלים כנראה בצדק: האם היה שווה להמתין? אפשר לשאול את השאלה קצת אחרת: האם שווה היה לגידי גוב להמתין עשר שנים כדי להגיע למקבץ השירים
בקול קטן שואלת ורד דקל את עצמה: "ורד, ורד מה קרה? זו לא אותה האש שבערה בך כשהיית נערה". דקל בתפקיד ה"קול" בשיר הפותח את האלבום של "רוזא" (7 שירים בלבד) מתייחסת אל עצמה ומנסה לפתור התסכול. אבל מסתבר שיש
"הזמן לא זז מילימטר" – זו התחושה שלו, כשפגש אותה אחרי זמן רב, היא כבר נשואה עם ילדים. הוא נשאר באותו מקום, אבל היא הלכה אתו לכל מקום. הפגישה תסתיים ללא נשיקה. היא תיעלם ברחוב המתעורר, אבל תמשיך ללכת אתו
כשאהרן רזאל שר ומספר "ימי צפת", זו אינה רק ההודיה לשם, אלא געגועים עצובים שמגיעים מתוך איזושהי צניעות אותנטית, שהיית מכנה "רזאלית" המאפיינת גם את האח, יונתן רזאל. המוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהנרטיב בשיר, היא נמצאת בשמיים שהאל פתח
על דבר אחד אי אפשר לחלוק: קובי אפללו הוא סגנון. המילים, הטון, המנגינה, הסלסול. אפילו המעבד והמפיק המוסיקלי, שמוליק דניאל הוא חלק בלתי נפרד מהסגנון של היוצר-זמר הזה. המוטיבים המזוהים איתו עוברים כחוט השני גם לאורך אלבומו הרביעי. המילים? אתה
ריקי גל פותחת בשיר תשוקה מר-מתוק לאהבה בשפה מטפורית שקובעת רף איכות טקסטואלי. "מתוך גביע הבדידות שלנו/ ניגר עסיס של ענבים כחולים". גל שרה את נזקקותה הדחופה לאהבה בטון נמוך, בכוונה גדולה. המוסיקה של פוליקר מניעה אותה, מטעינה במתח, ודי לך
מסעות רוני ידידיה בשיריו של נתן אלתרמן נמשכים כבר חמש שנים. האלבום הוא קצה המסלול הראשון. על העטיפה רשום: "חלק א'". חשבון: ניפגש שוב בסביבות 2020 לחלק ב'. אין בעיה. שירי אלתרמן יהיו רלוונטיים גם אז. מוסיקלית, ידידיה ממילא אינו תלוי ברוחות
זו כבר אינה תופעה נדירה – פרויקטים של יוצרים-מפיקים מקומיים, שמוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ באמצעות מבצעים שונים ההולמים את האוריינטציה המוסיקלית שלהם. עידן רייכל התווה דרך קוסמופוליטית נפלאה בפרויקט שלו. עופר מאירי יצר סגנון פופ אלטרנטיבי ייחודי – במטרופולין.
חגים עושים לנו את זה. הצלילים של הגבעטרון מעלים געגועים לחדרי האוכל המסורתיים של הקיבוץ. חילוניים מוגמרים שרים ניגונים מסורתיים נושנים בהרמוניות רוגעות ומלטפות, אלה שירי השבת המושרים בגבע ובקיבוצים בשבת. חזרה לחיק היהדות? הצחקתם. פולקלוריזציה – ממש. אנכרוניזם? האנכרוניזם
רונית שחר שרה שירי המשוררת לורן מילק ומקצרת את שורות השירים החל מהשיר הראשון באלבום – "אהובתי נהר". גם היא כנראה הרגישה שיש איזה גבול שלא ניתן לעבור בניסיון להלחין שורה כמו "גופי נולד בתוך מסגד אהובתי/ מחליק על ריר
שלום חנוך 2015. מה השתנה בו? אחרי תריסר שירים, אני כותב: גר יותר בתוך עצמו. לעיתים מלודי עד צביטה, לעיתים – מעדיף את הנרטיב הרוקיסטי, שאינו בהכרח מפנק אוזן. זה שלום של כל זמניו, של נגיעה פילוסופית נוגה-רגישה בהוויית הקיום
זה כבר הפרק השלישי של דוד ד'אור בפרויקט המהודר "שירת רבים". את השניים הקודמים יצר והפיק עם פטריק סבג. הפעם השותף הוא תומר הדדי, יוצר ומוסיקאי רב גוני מהבולטים במוסיקה הישראלית העכשווית. מה מוביל להלחין פרקים בספר תהילים? האם יש
כמעט לכל אורכו של האלבום, אני חש כמבקר בחלקת הצער של אלי חדד. אובדן האהבה, הגעגועים ומעט תקווה. ב"בדואי בשלג" שר חדד – "כמו קבצן לנדבה/ מתחנן לאהבה … על הרצפה אני נשפך/ קופץ מתוך מטוס ללא מצנח", שיר שמח
תקראו את ההקדמה של יובל בנאי בפתח חוברת הדיסק. היא כנה, מעניינת. מרתקת. מספרת את סיפורו החל משנות השבעים בשורות קצרות, זרם תודעה שמכיל כמעט כל מה שהוא יובל בנאי. החיפושים, האהבות המוסיקליות, ההצלחות, הכישלונות, המאוויים, התסכולים, המשברים. אחד הסיפורים:
בקומוניקט שהגיע עם האלבום מדברים על תערובת של קולדפליי, ביטלס, סמית'ס, נגיעות של כוורת, החלונות הגבוהים ועוד. שנרגיע? אחרי 11 שירים אפשר לרדת מפסגת היומרות. ב"כמו פעם" אני שומע משפט: "לא חשבתי והייתי אמיתי/האמת לא חשובה לי, היא תמיד הייתה
למה אני אוהב את הדג נחש? כי הם צילום הרנטגן שלי. כי הם לא מפחדים. כי הם אומרים את שחשוב להם להגיד. כי הם ממשיכים לשאול מי אנחנו בכל השיט המקומי ומה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. אני אוהב את
צליל האקוסטית ב"בחצר של אלינור" מבשר על משינאי לשעבר שמתיישב לספר סיפורים ולנגן אותם סביב למדורה. אני זוכר יובל בנאי של פארקים טעוני וולטאג'ים. והנה: זמר עם בחצר האחורית. פולק סינגר ששר "לפעמים החיים הם יפים בלי להסביר בלי דימויים". ועל "הכפר
"ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר" (מתוך "הילוך חוזר") "שפויים" הוא הילוך חוזר, וריאציה כזו ואחרת על שיר כזה ואחר ששמענו אצלו בתקליט דיסק אחר וכזה. שלמה ארצי נמצא רוב הזמן בהילוך חוזר, כזה שלויימל'ה, שמתגעגע למחוזות רחוקים, הבחור
הוא מתבונן על שמי ג'נין ורמת-גן, שר על כאב המלחמות שלא תם, על אהבה שמוצאים עוד פה ושם. על הסתפקות במה שנשאר, למרות הכל. מלודיה וקצב שכרוכים זו בזה, קול מחוספס מאי-פעם, ועיבוד שמדגיש בדידות. זה אלבום של שאלות נצח.
אחרי 74 דקות של האזנה, אני יכול להגיד: יש לנו יצירת פופ ישראלית ים-תיכונית, שיוצאת מיוצר מעורב, רגיש וחכם. יש פה 26 קטעים, שילובים של מוסיקה וקטעי ביניים, הדבש, הכיפאק, אבל גם החיים. קובי אוז לקח את עיירת הפיתוח הישראלית,