את "אייכה" שולי רנד השאיר להדרן בסיום הופעת ההשקה ל"רצוא ושוב". הקהל דרש את השיר בצעקות, והוא קיבל אותו כאילו זה ה"להיט" הגדול שהמתינו לו. אולי שכחו, כי מדובר בקונפליקט קשה. בשיר רנד נחשף בגילוי נפש אמיתי, בטון של צער עמוק, כשהוא שר –
את הנוסחה המצליחה אפשר לסכם בשתי מילים: יהורם ויורגוס. תרצו: יורגוס ויהורם. השידוך – הברקת רייטינג. האמרגן שמאחוריה יודה, כי כל אחד לחוד לא היה עושה סולד אאוטים כאלה מטורפים. הקשר של יהורם גאון למוסיקה יוונית – מקרי בהחלט. לא בטוח שלדינו
ההופעה הסתיימה עם קאבר ל – Tainted Love של Soft Cell מתחילת השמונים בביצוע מלהיב. היתה תחושה, שהגענו לנקודת רתיחה, אבל בפסטיבל כמו בפסטיבל חייבים לפנות את הבמה לטובת ההופעה הבאה. לא בכל הופעה יש לכותב שורות אלו, שבע הופעות
איאן אנדרסון חוגג חמישים לג'טרו טאל, להקת הפרוג-רוק המיתולוגית. מבחינתו – ההזדמנות להודות לכל 36 הנגנים והמוסיקאים, שהשתתפו בהרכב לאורך שנותיו. גם באוקטובר 2018, אתה מבין שג'טרו טאל הייתה חלק מהאבולציה של הפופ והרוק, מוסיקה, שממשיכה להלהיב, כי השמונים-תשעים והלאה לא ממש
יש שהאשימו, אולי שלא בצדק, את "אמריקה" כחקיינית של "קרוסבי, סטילס נאש ויאנג". הלהקה הראתה ייחודיות בשורה ארוכה של להיטי פופ-רוק באמצע שנות השבעים, כשההשפעות הן לאו דווקא ההרכב הנ"ל, אלא הביטלס, הביץ' בויז ועד האמהות והאבות. שלושת חברי הלהקה, גיטריסטים כולם, כתבו שירים שנכנסו לרדיו המיינסטרים בארה"ב
מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד
להיטי הביץ' בויז עושים לי תחושת דז'ה וו. מוסיקה שנחקקה בנעורי, ולאחר מכן שמרתי לה חסד נעורים. הנעורים, חלפו ואת מקומם תפסה הנוסטלגיה. בריאן וילסון, איש בן 76 מנסה לעורר מחדש געגועים ל- Pet Sounds, אלבום שיצא לפני 52 שנה. אנשים רבים
חיפשתי דוברי עברית בקהל. האוזן קלטה רק צרפתית. אנחנו בתל-אביב, לא באולימפיה בפריז, אבל מישל פוגאן הרגיש לגמרי פריז. פטפט וחפר בין השירים לשמחת הקהל המפרגן. זה היה מופע לקהילה צרפתית, שחיפשה את השנסונר מפריז בארץ הקודש. הם אפילו שרו
אנחנו מתגעגעים להרד רוק אולד סקול, לבלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל, ומקבלים בתדירות גבוהה מאוד את הסקורפיונס. הרוקרים הגרמניים חזרו כדי להוכיח מדוע פרישה אינה האופציה הנכונה עבורם גם אחרי יותר מחצי מאה (52 שנים !) בדרכים, וכי יש
בהדרן הגיע Blue Skies מהאלבום Yours To Keep. אלברט המונד ג'וניור שר ללא להקה. השקט שאחרי הסערה. שיר להתאהב בקלות. זה הולך ככה: There are things I could've told you/ There's a time and a place/ Where my words, would
רגע, יכול להיות שהייתי בהופעה הזו? היא כל כך מוכרת לי. השירים. הנגנים. העיבודים. אפילו פיטר רוט זכור לי מההופעה הקודמת של אשדות. אורח לנצח. בכל זאת הבדל: הגיעו שלושה שירים מהאלבום החדש. האם זה שינה במשהו את אופי ההופעה?ממש
עכשיו זה הוא. תכירו: ארקדי דוכין. קיץ 2018. גן הפסגה ביפו. לילה לבן. הופעת חינם. כולם מוזמנים. כיוון שאני מתגורר ארבע דקות הליכה משם – גם אני הוזמנתי בלי להירשם ברשימת מוזמנים. כמי שכותב על מוסיקה, הופעת "חינם" היא חלק
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
הוא כבר לא יכול לסבול את "ציף ציף מעל הרציף", להיט שהוא הלחין לטקסט של ירון לונדון. אני בן 75, אומר דני ליטני, זה כבר לא מתאים. ליטני צודק. השיר הזה גם נשחק עד דוק. עבר זמנו. אבל כשדני רובס עלה לבמה
איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה כל כך חשוב בלקחת
זה קורה לי לעיתים נדירות: אני נהנה משירים בלי להבין מילה. כשאנה מורה הפורטוגזית שרה, מתרחש הפלא הזה. מקשיבים לטון, לצליל, למנגינה, להבעה. הם הם המילים. אני מוצא עצמו נפעם, ממש כמו שהתרגשתי לשמוע זמרות כמו מרסדס סוסה, חאריס אלקסיו. תשאלו אותי על
את "צעיר לנצח", שיר אחרון בחגיגה, סיים רמי קלינשטיין על אדי הדלק האחרונים שלו. אין לי מטפורה אחרת. קלינשטיין הגיע להיכל התרבות לחגוג 30 שנות קריירה מתודלק באוקטן גבוה, עם הרכב שהוסיף אנרגיות כדי להניע מצעד להיטים קולח. שנתיים וחצי
אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? – געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
אחרי ששמעתי את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן את מתן אפרת, חשבתי שלא יהיה לי הרבה מה לומר על הופעת ההשקה. טעיתי. יש עוד משהו לומר על הצמד, אחרי הסטנדינג אוביישן המוצדקים שהם קיבלו, אחרי Gypsy ו"ושום סלע" שבלזיצמן שרה
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
Pasión de Buena Vista הוא אחד מפרקי ההמשך של ה"בואנה ויסטה סושל קלאב", האלבום והסרט שגילו מחדש את המוסיקה הקובנית המסורתית. מנסים להמשיך את המוסיקה הקובנית האותנטית של פעם, לשחזר אווירת מועדוני הבידור של הוואנה. המודל המוסיקלי זהה – זמרים
ציפיתי שיקרה משהו יותר מעניין/ מורכב בערב האינטימי הזה של אלון אולארצ'יק. אחרי הכול – פסטיבל ג'אז תל-אביב, משהו שמסקרן אותן ברמה של מה הוא יכול לעשות עוד עם שיריו במונחים של אלתור. וכמו שאני מכיר את הנפש של המוסיקאי,
השיטה עובדת. תן שם של אלבום "מיתולוגי". תן תאריך עגול המאזכר שנת יציאתו. חבר ביניהם, ויש לך סולד אאוט – במיוחד אם אתה אהוד בנאי. שלושים שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" – איך אפשר להתווכח עם יום הולדת שכזה. אבל אם
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
זו הופעה שלא רציתי לשכוח. קיבלתי אותה עכשיו. תזכורת: האנגר 11 סוף השנה שעברה, דודו טסה מציג תעודת זהות אומנותית – מגוונת אטרקטיבית. פאנקי, פופ, רוק מזרחי, קלאסי, רוק-רוק. כל הכיוונים וההשפעות מתלכדים למוסיקה שיוצאת מהעצמות שלו, מתוך יכולת להיות
המופע נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא
מתאהב בה בכל פעם מחדש. מתמסר לשירתה בקלות, גם בלי להבין מילים. עושה לי את זה, יסמין לוי. שבעה נגנים מאחוריה צבעו את השירים בצבעים מרהיבים. יסמין לוי היא מוסיקת העולם, חוצה גבולות. נוגעת, מגעת, מחלחלת. אחרי האלבום בעברית, אני אומר
