אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? – געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
אחרי ששמעתי את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן את מתן אפרת, חשבתי שלא יהיה לי הרבה מה לומר על הופעת ההשקה. טעיתי. יש עוד משהו לומר על הצמד, אחרי הסטנדינג אוביישן המוצדקים שהם קיבלו, אחרי Gypsy ו"ושום סלע" שבלזיצמן שרה
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
Pasión de Buena Vista הוא אחד מפרקי ההמשך של ה"בואנה ויסטה סושל קלאב", האלבום והסרט שגילו מחדש את המוסיקה הקובנית המסורתית. מנסים להמשיך את המוסיקה הקובנית האותנטית של פעם, לשחזר אווירת מועדוני הבידור של הוואנה. המודל המוסיקלי זהה – זמרים
ציפיתי שיקרה משהו יותר מעניין/ מורכב בערב האינטימי הזה של אלון אולארצ'יק. אחרי הכול – פסטיבל ג'אז תל-אביב, משהו שמסקרן אותן ברמה של מה הוא יכול לעשות עוד עם שיריו במונחים של אלתור. וכמו שאני מכיר את הנפש של המוסיקאי,
בהדרן הסופי – All For Love, המוכר מהביצוע המשולש אדמס-סטיוארט-סטינג, בריאן אדמס לבד על הבמה, מבקש מהקהל להדליק טלפונים. המראה כמובן מלהיב. קיטש לקינוח? לא אתעמת אם מי שיטען כך. בריאן אדמס הוא רוקר עם הפנים לקהל. המופע רצוף להיטים.
השיטה עובדת. תן שם של אלבום "מיתולוגי". תן תאריך עגול המאזכר שנת יציאתו. חבר ביניהם, ויש לך סולד אאוט – במיוחד אם אתה אהוד בנאי. שלושים שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" – איך אפשר להתווכח עם יום הולדת שכזה. אבל אם
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
זו הופעה שלא רציתי לשכוח. קיבלתי אותה עכשיו. תזכורת: האנגר 11 סוף השנה שעברה, דודו טסה מציג תעודת זהות אומנותית – מגוונת אטרקטיבית. פאנקי, פופ, רוק מזרחי, קלאסי, רוק-רוק. כל הכיוונים וההשפעות מתלכדים למוסיקה שיוצאת מהעצמות שלו, מתוך יכולת להיות
המופע נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא
מתאהב בה בכל פעם מחדש. מתמסר לשירתה בקלות, גם בלי להבין מילים. עושה לי את זה, יסמין לוי. שבעה נגנים מאחוריה צבעו את השירים בצבעים מרהיבים. יסמין לוי היא מוסיקת העולם, חוצה גבולות. נוגעת, מגעת, מחלחלת. אחרי האלבום בעברית, אני אומר
"יש לנו אהבה / היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה / איזו נחמה". כן, יש לי עדיין אהבה לערן צור אחרי כל השנים האלו. הוא בחר בשורה מתוך "לילות של ירח מלא" כדי לתת כותרת למופע החדש שלו. מופע חדש? אני לא
אם כזו תהיה ההופעה הבאה של טונה – אני מגיע פעם שניה. צפירת ארגעה: זו ככל הנראה, לא תהיה ההופעה הבאה של טונה, לפחות – לא עם כל האורחים שהתארחו. לא ברור אם נקבל את הפירוטכניקה, התאורה, הסרטונים הביוגרפיים והוידיאו,
איך זה שמוקי הלך על מופע ישיבה? כי מרגע שהקהל קם על רגליו, והצטופף למרגלות הבמה, נכנסה למופע רוח פרצים של ממש. מוקי נישא עליה. אולי סוף סוף הרגיש כהולך על המים. לפני כן – משהו לא זרם. "הייתי עבד, עבד
בסיום שר אריק ברמן "ועם הזמן אתה אומר זה רק ילך ויסתדר, מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא". השיר הזה הולך איתו לתוך הקהל. אם ארצי ולידר מחפשים חיבוק תוך כדי תנועה – גם לברמן מותר. יום חדש נפלא? לפי "אהבה ואלוהים
לא האמנתי שהקול הזה יוצא מהגרון שלו. מדי פעם אנחנו מרימים גבה, נדהמים לשמוע שזמרים בני שמונים פלוס לא רק חורשים עולם אלא שומרים על קול נעוריהם. אם זה לא היה פלייבק, וניתן לו את הקרדיט שלא – אז פרנקי
עד "סקס בומב" הקהל האזין רב קשב, אבל לא גילה שום התלהבות. טום ג'ונס החליט לפתוח את הערב בשירים פחות מוכרים, לחזור למוסיקה שהשפיעה עליו – בלוז, גוספל וסול. הפתיע אותי, שהוא פתח ב – Burning Hell, בלוז של ג'ון
מירי מסיקה שרה בערבית ובהשראה של מוסיקה ערבית באלבומה החדש, "אלוהי הדברים הקטנים". האלוהים שלה לא השתנה, הוא לא נהיה לפתע אוריינטאלי, אבל אני רק יכול לנחש, שיש מי שלחשו על אוזנה את השם "דיקלה", או שהיא הבינה בעצמה לאן
כבר עברו 50 שנה? בן כמה היה דני סנדרסון כשהתחיל? אבל מי אנחנו שנתווכח. אמרו 50, אז 50. אמרו חגיגה בצהרי שישי – אז הגענו להשתתף. פרט לסרטון "דני 1963", שפתח את המפגש, בו נראה סנדרסון שר בבר-מצווה And I Love
במופע הבכורה שלו ב-2011 איחלתי לו, שכעבור חמש שנים הוא יגיע לקהל כמו זה של שלמה ארצי, שקונה כרטיסים בדבקות להופעות, ושלא מתבסס רק על סגידה של בנות, שהולכות שבי בעיניים עצומות אחרי האליל שלהן. שש שנים אחרי, בהופעה במועדון
מתאימה לו, ליונתן רזאל, תזמורת סימפונית. כמעט שידוך משמיים. פרט לתקלה מוזרה, שבה החליף את כיסא הפסנתרן בארגז (מחשש לקריסתו), הקונצרט עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון זרם נפלא. זה לא היה עוד אירוע פופוליסטי, בו תזמורת סימפונית משחררת עניבות כדי לעשות
ב"כאחד האדם", אלבומה החדש, קורין אלאל מחפשת דרכי מילוט והצלה ליציאה מן השפלה אל המישור, כמו גם את המפתח אל החופש ואת הפרצה בגדר שתוביל לארץ בלי ניגודים, גם רצון לחזור לתמימות של פעם מול מצעד חדשות האיוולת של היום.
מה הקשר בין "רדיו רמאללה" לרפרטואר ולמשתתפים של המופע המרכזי בפסטיבל מדטירנה באשדוד? – מקרי בהחלט. פרט ליהודה פוליקר ששר בסיום את השיר ("רדיו רמאללה") בדואט עם ברי סחרוף – לא מצאתי משהו שיחזיר אותי לעונג שהסב לי הרדיו הזה
20 שנה חלפו מאז הופעת ההשקה של "מלטף ומשקר", שראיתי במועדון הלוגוס ז"ל בת"א. חזרתי לביקורת ההיא, ותודה למחשב ששמר את שכתבתי אז: "אם למישהו יש בדמיון מודל של כוכב רוק, זה לא עברי לידר. הוא נראה הילד הכי טוב
לפני 29 שנה הקימו שלושה מתולתלי שיער הרכב שנרשם בדפי ההסטוריה של הרוק הישראלי. אסף אמדורסקי, עמיר "ג'נגו" רוסיאנו וירמי קפלן מתבוננים היום בתדהמה ביוטיובים של "תערובת אסקוט" כדי להבין מה עברו הנערים מאז. בפרק הראשון של סדרת הרטרוספקטיבה של
יש לה קול נמוך ומחוספס, נדיר בסוגו בתחום השירה הנשית. סוג של מריאן פיית'פול. היא משתמשת בו כדי לשיר על אכזבות מהעזר שכנגד. "נמאס לי לתת לך כל כך הרבה חיזוקים… נמאס לי לראות אותך שוב נלחם בין אשליות". היחסים
אחרי השיר השני, סיפרה נינט לקהל על געגועיה לוייב של הבארבי. שמחה לחזור מאל.איי. הודיעה – באתי לתת בראש. מצד שני, אין לי ספק, שההופעה בבארבי היא תשובה לשאלה, מדוע נינט טייב מגיעה רק לביקור. נתנה גם נתנה בראש באחת
