דיקלה

שמעון בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הגיע להיכל התרבות בת"א. נקודה. עכשיו הוא יכול להתעורר מהחלום ולמשש את עצמו. זה קרה אחרי שלא ישן יומיים, כך סיפר לקהל. בסופו הסוער של הערב, כשהאדרנלין ירד, הוא יוכל להרשות לעצמו לישון טוב.

“חיבוק אחרון” מבוצע בתפקיד כפול – גיא יהוד מגלם גם את קולה של הדוברת הנשברת וגם את קולו של בן הזוג המנסה להרגיע, להסביר או להיאחז. הבחירה הזו מייצרת דרמה פנימית, כמעט דיאלוג תיאטרלי בתוך שיר פופ ים־תיכוני. השיר נשען

שיר שמתחיל באווירה איטית ומלנכולית, כמעט כמו וידוי עייף, ומתרומם בהמשך לקצב רומבה־לטינו צבעוניים, עם נגיעות כלי נשיפה בסגנון מריאצ'י. המעבר בין שני העולמות המוזיקליים הוא לב ההיגיון הרגשי של השיר: בין הכאב לבין הצחוק עליו, בין הבדידות לבין חגיגה

השיר "לב שלם" של דיקלה נשמע כמו המשך ישיר של הקו האמנותי שמזוהה איתה כבר שנים: בלדות רגשיות, נרטיבים של שבר והתאוששות, ונשמה גלויה. השיר שמדבר בלשון פנייה לדמות נשית, מייצר תחושת תמיכה ואמפתיה. חולשת השיר שהוא רווי בקלישאות –

אנחנו בעידן של שירים מנחמים, לא זועקים, לא בועטים. יובל דיין נמצאת על המסלול הזה, מעודנת, רחומה מתרחקת ממהומה. היא שרה שיר של הכלה של כאב לא ברור, משתפת את הטבע (ים, גשם) בלחן רגוע, מלודי והרמוני בקצב מתון  המסייע

זרם המחשבות מופנה למישהו, שמעורב בסיפור של הדוברת. דיקלה משדרת אותו בטון המדוכדך המלנכולי הטיפוסי שלה – חלקו בדיבור וחלקו בשירה. יש כאן אלמנט ביוגרפי שמדבר על ילדות, חסרים, בדידות, זיכרונות שהותירו טעם מר, ועל ההכרה שאינך יכול להיות אלא

מסוג השירים שדורש השתתפות בצער. דיקלה זמרת מעולה, גם שחקנית טובה. יש לה תבנית שירה כמו-מוטבעת שמביעה שבר לב. טון-דיכאון נמוך מחוספס מעט, כואב, מובנה היטב במוסיקה שלה, אפילו שקוף משהו. האוריינטציה הזו חוברת לדפוס של מוסיקה מזרחית, ההופך אותה

לא יודע כמה עותקים  מכרה דיקלה מדיסק הזה, אבל היא לבטח נתנה פייט לענקי הז'אנר הים-תיכוני – במוסיקה שאינה מתכתבת רק עם המיינסטרים הממוסחר.  דיקלה נשמעת עמוק בתוך אולם החתונות הדאנס-אוריינטאלי. היא בטח קיבלה כמה עצות טובות משרית חדד, ששותפה ל"בטח

הגברת השבורה מאהבה נכזבת מבקשת מהנהג במונית שישים לה "מזרחית" כי זה טוב "לדמעות". בשיר "לרקוד" (מס. 9 באלבום) – אחרי החלק המדוכדך מגיעה ההשלמה החפלאית. אני מבין את הראש של אבי אוחיון שכתב את השיר יחד עם דיקלה. ה"תשים

.הגיעה לנקודה של – עד כאן. חשבון נפש של סערת רגשות. סיפור האישי שעולה על על פס קול קצבי מלודי להפליא.   היא שרה על בריחה אחרי שנשבר לה. "ללכת לאיבוד בכוונה כי העיקר זה רק ללכת", הוא שרה בטון הדרמטי

מהשיר עצמו  לא ברור על איזה רקע הוא נכתב.  היעדר הידע  (שנשאר חוץ טקסטואלי) אינו מוריד מאיכותו  כשיר העומד בפני עצמו.  הוא נכתב כזרם תודעה של מי שחוותה אובדן אהוב.  היא אינה מבינה איך זה קרה.  דיקלה בטון הקינה המוכר שלה

דיקלה מקוננת אהבה נכזבת. לאן הלך הלב הטוב שלה. רק שלא "ימס לה בים של דמעות" ושלא יברח לה ללב אחר. סוג של כתיבה עממית שמתכתבת עם סגנון כתיבה בז'אנר המזרחי ערבי העממי. דיקלה שרה ברגש עצום את המילים. טון צרדרד

כבר שבועיים שאני מדלג על The Four. יש שובע עד לעייפה מתוכניות ריאליטי מוסיקה. תחושה של בזבוז זמן על צפייה. אני  קורא שהתוכנית היא כשל מבחינת הרייטינג.   "ההתרסקות הכי מפוארת בפריים טיים מאז פיצול ערוץ 2", זעקה אחת הכותרות. לא

דיקלה משרבטת שירי אהבה בסגנון מליצי מיושן. המטפורות שחוקות עד מרופטות. הטקסט מצועצע, מנופח. ישי לוי קיבל לחן "יווני עממי" (הרבה שירים יווניים הופכים עלומי שם כשהם מגיעים לזמרים מקומיים…) והפך אותו לשיר קצבי שמח בטעם ימני בהפקה שמוסיפה צליל

הלב השבור מכוסה אבק, נחנק, נדם – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות.  דיקלה נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס

הסדרנים בהיכל התרבות ניסו למנוע את התפרצות הקהל לעבר הבמה. דיקלה לא רצתה קהל יושב. כשהודיעה כי קיבלה רשות להקים אותו מ"הבעלים של הבית", רבע אולם היה מיד למטה. דיקלה – בתוך עמה חיה. רוצה לחוש אותו. היא כיוונה את

מאיה בוסקילה מחלקת טיפים למי שהאקס שלה הוא עכשיו אצלה. השיר נקרא "תקשיבי לי". הוא היה פעם בשבילי עכשיו הוא בשבילך, היא שרה בעצב רב. והטיפ? "תקשיבי לי אני יודעת / אל תנסי לחבק / שהוא כועס אז הוא נסגר /

יש מקום לראות את הטוב שבחיים, אבל אצל דיקלה זה מגיע בסוף אלבומה החדש באופן אירוני מסיפור על אחת שאמנם גדלה ברחובות, אבל הפכה ל"מיס יוסטון על למבורגיני". כבר יכולה להרשות לעצמה לכתוב סיפורים על אכזבות, על רקע צפייה בסרט של

הטון, הסלסול, תחושת הכאב והשיברון. דיקלה כבר מזוהה בסגנון שירה שמחבר בין הנרטיב לצליל. משהו מאוד אינטגרטיבי, נוגע במוסיקה ערבית, סלסול שמובנה על המנעד הקולי והתחושתי שלה, שזה כבר נשמע איזשהו שימוש חוזר בחומרים קודמים – ללא ניואנסים. שיר על

דיקלה מקוננת קינתה על ייסורי אהבה בסיפור שנכתב כעין המשך של סצנה, שיכולה להיות שיחה בין בת לאם. שירתה מקרינה כאב, דרמטית, מתכוונת. אי אפשר שלא לזהות את הטון של הזמרת הזו, ששרה טקסטים בעברית בסגנון מזרחי ייחודי שמחבר ישן

"והאמת", שר שלמה ארצי יחד עם ישי ריבו, "שאין אמת אחת", אבל האמת היא ש"את יחידה, ואת היופי והעצב". בארבעה עשר שירים חדשים חיפשנו את "האמת" של שלמה ארצי. האם יש יותר מאחת? יש אחת, שאין לערער עליה, שהוא ממשיך

שתיים בלילה. שיחות מהבטן, השיגעון שחוזר אליה. חלומות שסוגרים עליה. לפני שהגעתי לרידינג 3, שמעתי את "כמו בהתחלה", השיר שפותח את האלבום החדש, כמו גם את המופע. דנה לפידות תישאר כמעט לאורך כל המופע על תדר תחושתי גבוה. קול טוב,