שיר שמתחיל באווירה איטית ומלנכולית, כמעט כמו וידוי עייף, ומתרומם בהמשך לקצב רומבה־לטינו צבעוניים, עם נגיעות כלי נשיפה בסגנון מריאצ'י. המעבר בין שני העולמות המוזיקליים הוא לב ההיגיון הרגשי של השיר: בין הכאב לבין הצחוק עליו, בין הבדידות לבין חגיגה עצמית.
דיקלה פותחת את השיר ב"מה לי ולרומנטיקה / אני לא מבינה בזה" – טון יבש, מותש, כמעט אדיש. אבל בהמשך השיר מתפרץ קצב חם ומהיר, רומבה עם טאצ' מריאצ'י, כאילו המוזיקה עצמה מכחישה את המילים.
זהו דיסוננס מכוון: המוזיקה חוגגת – הטקסט מתלונן. הקצב מביא אור – הדוברת אומרת שהיא כבויה. דיקלה משתמשת במעבר הזה כדי לבטא מצב רגשי מורכב: כאב שמתעקש להפוך למשהו קצבי, כמעט הומוריסטי.
כשמישהי אומרת: "אני שונאת פרחים" "מוזיקה מתוקה" – זה לא אנטי־רומנטיקה אמיתית..זה מנגנון הגנה. הרכות הפכה למשהו שמכאיב, ולכן היא דוחה אותה בכלים אירוניים.
היא שילמה מחיר רגשי וכלכלי -“זה כבר עלה לי בדם ובכסף” – הטון המלנכולי מתחלף בבוטות פרקטית המונעת בקצב: הרומנטיקה הפכה להוצאה, הפסד, סיכון. זה כבר לא דימוי – זו אלרגיה רגשית.
לשבור קשרים הוא אקט של הגנה עצמית. היא “חתכה”, לא מתוך כוח אלא מתוך עייפות. – “מסוכן לבזבז את הזמן” – הזמן נהיה מטבע, ותשומת הלב היא משאב יקר. יש כאן התבצרות: אני לבד כי אני מותשת.
וזה מכין אותנו לפזמון שנראה לכאורה קליל, אך מכיל אירוניה עמוקה. “יום הרווקים… סולו חוגגים מונו מונו לי בבית” – חגיגה אירונית של הבדידות. הפזמון מציב חג שמח וריק מאדם. המילים משחקיות, מצחיקות כמעט —
אבל הן מגלות בדידות עטופה בנצנצים. זו אינה חגיגה אמיתית. זו הכחשת כאב באמצעות טקס שמח. המוזיקה הלטינית – רומבה עם נגיעות מריאצ'י – הופכת את הסולו למסיבה של אדם אחד, שמנסה להרגיש טוב דרך קצב, דרך תנועה, דרך צבעוניות שלא באמת מכסה על הריק.
“את מכשפה יפה / השארת אותי שרופה” זהו רגע שבו החוויה הרומנטית שהכאיבה מקבלת דימוי מיתולוגי – "מכשפה יפה" שאומרת משיכה מסוכנת, כישוף שהוביל לשריפה. זה משדר פגיעות, לא ניתוק.
ככל שהיא אומרת שאין לה קשר לרומנטיקה – כך מתברר כמה עמוק נפגעה ממנה.
השיר מסתיים בדיוק כמו שהתחיל: “מה לי ולרומנטיקה / אני לא מבינה בזה / אפילו לא טיפה” הצהרה זו כבר אינה תמימה. כעת ברור שה"לא מבינה בזה" הוא תרגום ל"נפצעתי מזה",, שה"שונאת פרחים" הוא "התאכזבתי מהבטחותיהם" – זה סיום מודע לעצמו, שחוזר לנקודת ההתחלה עם ידע חדש.
"מה לי ולרומנטיקה" הוא משיריה המעולים של דיקלה, שיר על כאב שמתחפש לציניות, על שברון לב שמתגלגל למסיבה פרטית בקצב מהיר. דיקלה משתמשת במוזיקה שמחה כדי לכסות על טקסט עצוב, וכך יוצרת שכבה כפולה: החוץ חוגג – הפנים כואב. הרומבה מנסה להרים – אבל המלנכוליה נשארת בבסיס. זה שיר על אישה שמכריזה שהיא לא שייכת לרומנטיקה, אך כל תו וצעקה לוחשים בדיוק את ההפך: שהיא הייתה שם, נשרפה, ועכשיו היא מנסה לרקוד מעל האפר.
דיקלה מה לי ולרומנטיקה בימוי צילום ועריכה: מורן מורדי
מה לי ולרומנטיקה
אני לא מבינה בזה
אפילו לא טיפה
מה לי ולרומנטיקה
אני שונאת פרחים
מוסיקה מתוקה
ואין לי כוח לדבר על זה אני רוצה לים
זה כבר עלה לי בדם ובכסף
בקצר בלב כבר שנים
ואין לי כוח לדבר על זה חתכתי מכולם
כבר אין יותר מזומן, מסוכן לבזבז את הזמן
יום הרווקים כבר הרמתי את הידיים
סולו חוגגים מונו מונו לי בבית
יום הרווקים אז חוגגת בשביל שניים מואה מואה
יום הרווקים כבר הרמתי את הידיים
סולו חוגגים מונו מונו לי בבית
יום הרווקים אז חוגגת בשביל שניים מואה מואה
מה לי ולרומנטיקה
את מכשפה יפה
השארת אותי שרופה
ואין לי כוח לדבר על זה אני רוצה לים
זה כבר עלה לי בדם ובכסף
בקצר בלב כבר שנים
ואין לי כוח לדבר על זה חתכתי מכולם
כבר אין יותר מזומן, מסוכן לבזבז את הזמן
יום הרווקים כבר הרמתי את הידיים
סולו חוגגים מונו מונו לי בבית
יום הרווקים אז חוגגת בשביל שניים מואה מואה
יום הרווקים כבר הרמתי את הידיים
סולו חוגגים מונו מונו לי בבית
יום הרווקים אז חוגגת בשביל שניים מואה מואה
מה לי ולרומנטיקה
אני לא מבינה בזה
אפילו לא טיפה
