מוסיקה ישראלית

המילים, הלחן והעיבוד נכתבו ברוח העצבות, לזכרו (*), לזכרם. כמה אירוני שהטקסט בסופו של דבר נטען בעוצמות שהם חלק מההיבט הרטרוספקטיבי שבעטיו הולחן השיר: "שלחי אותו, תני לו ללכת לַחופשי, אף כי יודעת את שלא יַחֲזור אליך". הטון של רוני

שאספר מה דמיינתי לרגע? דמיון כל כך פרוע, שאני מהסס אם לספר. אבל נלך על זה: ובדמיוני מיקי גבריאלוב מכריז על האורח הבא, והנה – אל הבמה צועד מבויש משהו הבחור הגבוה והנחמד הזה ששר את מיטב להיטיו הגדולים אוחז

אם מנתחים שירי פופ , מגלים שלרבים מאוד מהם ישנם מאפיינים משותפים, היוצרים את המבנה ה'קלאסי' של שיר בנוי לתלפיות. השיר של דניאל סלומון הוא כזה – ראוי להיות הדגמה בקורס לכתיבה יוצרת. המילים החרוזות היטב, הבית והפיזמן המהודקים. המנגינה

לתמונה יש כוח לתפוס ולהעביר רגע מדויק אחד שטומן בחובו עולם ומלואו. לי אושר שרה ברגישות מופתית, בלחן נדיר תחושה שמתחילה ב"תמונות ישנות" – שחומקות ממנה. היא מבקשת להנציחן, שלא יתפוגגו. הזיכרונות אינם יכולים להתקיים בעומק ההכרה בעולם שבו הכל

האמונה אינה מתבססת על הוכחות שכליות. יכולת החשיבה שלנו מוגבלת, ולכן איננו יכולים לתפוס את "העצמות האלוקית". בכל המחשבות שלנו עליו אנחנו מתארים את אלהים באותן מידות שהוא מתגלה אלינו בהן. האדם לא עומד תמיד במצב קבוע. אדם מאמין שאינו

ליבי פנקר מדמיינת מצבי אהבה בלעדיו בימים ובלילות שמייצרים את הגעגוע המטורף. לא תמיד ניתן לממש את האהבה מסיבות שונות,  וגם אם כן, לא ניתן להתחייב שהיא תימשך לנצח, ואז הדמיון עובד "שעות נוספות" בהיבט פיקטיבי. ה"הייתי" בשיר מתייחס למצבים

"הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים / כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים / שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר / וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר", כתב דן אלמגור לפני עשרות שנים, ושרה נפלא חוה אלברשטיין. "מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?".השיר שכתב דן אלמגור

מה עושים בסערת רגשות? איך מתמודדים עם כאב ועצב? ההתרגשות הפנימית על מי שהלכה מאיתה, הובילה את נוייה דודסקו לטקסט סעור רגשות שמפוזר בין תיאור הילדה היפה, פיית המדבר, בין הצער והגעגועים של הכותבת למי שעזבה "כל כך מהר" ועכשיו

הסיטואציה של השיבה הביתה מובנת בימי מלחמה, אלא שליר התאהבה ב"תחזור", והתוצאה היא טקסט טרחני, עמוס במטרות חזרה, שהוא יותר התרפקות נוסטלגית של הכותבת מאשר התייחסות  אמת אל מי שאמור לשוב. המוסיקה – פולק אקוסטי אולד סקול צנוע נעים הליכות

בתוך צונאמי של שירים על  האסון האנושי של השבת השחורה בעוטף עזה, מגלים גם שירים על ילדים שנכתבו בצניעות יפה בלי לא  מתוך היסחפות להשתתף בצער. הגל הזה הוליד הרבה שירים תפלים ,שגם אם באו מתוך הזדהות רגשית גדולה –

רן שפירא שר אור של עצבות, שיר שהוא מחדש אחרי שנים על רקע האירועים הטראומטיים של אוקטובר 2023. האם ה"יהיה אור" הוא רק אמירה של תקווה?. רן שפירא שר משאת נפש בלשון עתידית. היהיה אור הוא מתוך אהבה גדולה שאינה

צריכים אמונה גדולה ועמוקה לשיר מילים כאלו אחרי אסון השבת השחורה בעוטף. לשולי רנד, לפי ניגון ושירת התפילה – יש לו אותה, ואתה לא יכול שלא להאמין למי שמאמין. בדומה לתפיסה המקראית בכללה, המזמור מבטא את האמונה כי האל משגיח

כמה שהשיר הזה יישמע קיטשי – אין משפט יותר נחשק בימים אלה של החזרת חטופים כמו "בסוף הרי כולם רוצים לחזור הביתה". השיר ששודר לראשונה ב"הכוכב הבא"  בביצוע בועז מעודה , מקבל כמובן משמעות עוצמתית, גם בחיבור לקליפ שצולם בצעדה

שלום חנוך ומתי כספי על במה אחת? מה רע? שניים מהיוצרים/ מוסיקאים הגדולים של המוסיקה הישראלית במפגש להיטי הלהיטים שלהם. מה הבעיה? שהקשר הסגנוני ביניהם קלוש? שהקומבינה נשמעת יותר "כלכלית" מאשר "אומנותית"? אז מה? תשאלו את הקהל בסוף הערב. רק

המסלול שעבר השיר היפהפה הזה עד שהפך ל"ערב של יום בהיר". ראשית דרכו במילים באנגלית שדני סנדרסון כתב כניסיון "למכור" את להקת כוורת לחברת התקליטים "פולידור" העולמית. הוא נקרא אז You Are My Soul. לאחר שהניסיון כשל, העביר אפרים שמיר

הלב אינו מסונכרן תמיד עם מה שהראש חושב. הלב הוא  מה שמרגיש בו ברגע, הוא יודע לשנות כיוון, הוא עושה סאלטות ללא שליטה, שוכח, מתעייף.  איה כורם יוצאת לנסיעה שמתחילה קודר ואפרורי כדי להגג משהו על החיים.זוהי נסיעה שמתחילה ברשימת

צריך מלחמה אכזרית כדי להימרח על טקסט שמערב אסון לאומי ושותפות גורל. שירים כאלה לא כותבים בימים רגילים. אבדון נורא מצד אחד וסולידריות ענקית מצד שני. אני יודע שבימים כאלה גם ביקורת צריכה "להתחשב", אבל עם כל ההבנה,  טקסט כזה

חיילים שלא חזרו הביתה הם נושא כמעט מתחייב בשירי הגעגועים שנכתבים עכשיו. רועי סנדלר שר בטון מדוכדך ובכיליון נפש על מי שעזב את חייו. הטקסט פשוט – מזיכרון של ילדות, הדמעות, התפילות החלומות, האור הגדול שהשאיר. חבל שהוא הוסיף –

גרסה לקלאסיקה מוצדקת  כשה"כיסוי" (קאבר) שנעשה לה מספק לשיר היבט ייחודי. אתי רומנו בחרה ב"הדייגים" המופלא של ארז הלוי מתוך האלבום "הלילה" משנת 1984. רומנו מסבירה את הבחירה על רקע תמונת  חטיפתה של  נועה ארגמני ע"י מחבלי חמאס אכזריים (*) 

מישהו דואג לה שם למעלה, שרה יהודית רביץ. זהו אחד משיריה הראשונים הכי מזוהים איתה, וזוהי רביץ הלירית ששרה בטון נוגה, בערגה כבושה על ההמתנה לאור בנתיבי אבק וזמן, על הפגישה שתתרחש בתום הרבה ימים ולילות. על הדרכים שלא מצליחות

הוא לא מוכן אותה לאבד למרות המבט העצוב המייאש. מבטיח לה ימים אחרים "עם שמש ואלוהים" ו"תכלת". הראל סקעת שר פנייה אישית לאישה,  שנמצאת במצב רוח שפוף מסיבה לא ברורה. רוצה לאחל לה ימים טובים יותר. סקעת כמו מתכוונן לסוג

אודי תורג'מן הוא מעבד, מפיק מוזיקלי ומלחין שאינו נותן קולו בשירה. האסון הבלתי נתפס בשבת השחורה בעוטף הוציא מתוכו קול. זה קול של כאב שנולד מדם ליבו. הסיפור מאחורי השיר הוא אחד מאותם סיפורי אימים שהולידו טרגדיות נוראות של משפחות

תודה לָחיים, שנתנו לי הכול, שרה בזמנה מרסדס סוסה,- על חיים שהרחיבו  את מרחב הדעת, שהעניקו צליל מלים לגעת על אור דולק ופרח, גם בית ואימא ואהבת החופש. שיר "תודה לחיים" או בשמו המקורי Gracias a la Vida. שירה האחרון

עידן עמדי שר בטון העדין והחם שלו הרהורים מנקודת מבטה של אישה הבוהה בפנסי הרחוב מחלון ביתה. הבעיה שלי אינה בטקסט המצוין אלא בחוסר  אינטרקציה בין זמר-גבר ובין הדוברת של השיר, שהיא אישה. אין כאן שום צידוק פואטי שינמק למה

עצים משירים את עליהם, הערבים מתחילים להתקרר, ומדי פעם השמיים מטפטפים עלינו. הקיץ הישראלי הארוך, הלוהט והמייגע נראה לעיתים כאילו מסרב להיגמר, אבל עכשיו הסתיו עושה תנועות מסוימות שהוא כאן להחליף את הקיץ. כנראה אצטער בימים הקרובים על הקביעה הזו.

זה מדהים לראות כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו אחרי טראומה , איך האמנות משתנה בהתאם למציאות.  השיר והקליפ  נוצרו בהפקה מיוחדת של משטרת ישראל להנצחת גבורת השוטרים ולוחמי משמר הגבול שוהגנו בגופם על ישובי עוטף עזה וערי הדרום בשבת

הרומנטיקן העצוב שר בשיר האחרון: "מכניס ת'ראש בקיר ואז כותב על זה שירים". הרמתי גבה: האם זה לא ברור? לכתוב שאתה כותב בגלל שרע לך? הנדוש הוא הכי-אמת. רוב המשוררים, קטנים כגדולים, מתפרנסים ממצוקות, מחיים על הקצה, לא מתחושה של כמה