"הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים / כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים / שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר / וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר", כתב דן אלמגור לפני עשרות שנים, ושרה נפלא חוה אלברשטיין. "מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?".השיר שכתב דן אלמגור והלחין דני ליטני בוחן  אמיתות חיים, שלכאורה נראות תמוהות:  אנשים חיים במקומות מועדים לאסונות חוזרים, למוות והרס, אבל אינם נוטשים אותם.  ממשיכים להיצמד לעירם, לבתיהם, לשגרת חייהם. דן אלמגור התכוון למקומות הנמצאים ליד הרי געש מתפרצים כמו פומפיי. הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים / כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים / שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר / וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר", והשאלה היא  .'מַדּוּעַ זֶה אֵינָם נָסִים מִשָּׁם/ וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ".  הרי יש פינות שקטות יותר מהר הגעש שלמרגלותיו  הם יושבים.
מה משאיר אותם שם? החיים מנצחים. ההיצמדות לאדמה שלך. הם חזקים  מפחד מהמוות. כל מי שגר ליד הר געש מתפרץ יודע שהוא יתפרץ שוב באחד הימים, ולמרות הידיעה והמודעות, נשארים שם על משפחותיהם, נצמדים לקרקע, ממשיכים לחיות כאילו דבר לא מאיים על חייהם.
הבית הנוסף שדני ליטני ביקש מאלמגור להוסיף, עידכן את השיר באוריינטציה מקומית, של מי ש"קְשׁוּרִים אֶל בָּתֵיהֶם/ אֶל הַמִּדְרוֹן, הַבְּאֵר, אֶל הַטֵּרָסוֹת,/ אֶל הַגְּבָעוֹת, אֶל הָעֵצִים הָאֵלֶּה". זו התחושה של אחיזה באדמה במקום שבו נולדת, בארץ שכבר הפכה חלק ממך. לנו אין ארץ אחרת, אבל גם לשכנינו אין.  רבים מאיתנו איננו מצליחים להכיר בעובדה הזו. "וְיוֹם אֶחָד אַתָּה תּוֹפֵס פִּתְאוֹם/ אֵינְךָ לְבַד לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ/ עוֹד אֲנָשִׁים חַיִּים פֹּה, לְיָדְךָ".
אלמגור כיוון לפומפיי, אבל מטפורית אלינו. "יֵשׁ לִפְעָמִים, אַתָּה פּוֹגֵשׁ תַּיָּר, / וְהוּא שׁוֹאֵל: "אֱמֹר נָא לִי, מַדּוּעַ – / מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת / דַּווְקָא לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ? / הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם / פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ, / וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה / שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם. / מַדּוּעַ זֶה אֵינְכֶם זָזִים מִכָּאן / וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ, / שֶׁבּוֹ תּוּכְלוּ לִחְיוֹת, סוֹף־סוֹף, / בְּשֶׁקֶט, אַחַת וּלְתָמִיד?"
אלמגור סיים את שירו בתשובה ר אופטימית משהו: "אַךְ הֵם דְּבֵקִים לְמִדְרוֹנוֹת הָהָר / וּמְחַכִּים: אוּלַי, אוּלַי מָחָר? / וּמְקַוִּים לַיּוֹם, שֶׁכְּבָר יָבוֹא, / שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ. / וְאָז עַל הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחֹרָה – / אֵיךְ אָז יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא וְיִפְרַח / אַחַת וּלְתָמִיד!"

שתי גרסאות לשיר: פולק-אקוסטית של חוה אלברשטיין בעיבוד שמוביל לתזמור קצבי רב נפח לפסנתר ולכלי נשיפה. הזעקה של אלברשטיין נשמעת בגרסה הזו (האזינו מטה) דרמטית גם בטון השירה. אני מעדיף את דני ליטני שחידש את השיר ב-1992 באלבומו "תקופת חיץ" בסגנונו הרוק-בלוזי האפלולי. השירה  תיאטרלית מאופקת, ומשדרת את הנרטיב בצורה בהירה ועוצמתית. ליטני הוסיף משפט בסיום  על בסיס ישעיהו ב ד – ("וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות") – "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף", נרטיב מעגלי שמתייחס למצב מלחמתי שחוזר על עצמו.

דני ליטני לפתח הר הגעש

כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים/ עַל הִתְפָּרְצוּת הַר גַּעַשׁ בְּסִיצִילְיָה/ עַל קְבוּרָתָם שֶׁל שְׁנֵי כְּפָרִים שְׁלֵמִים בְּצִ’ילֶה אוֹ בְּהֹדּוֹ;
כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים/ אַתָּה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמְךָ: "מַדּוּעַ?/ מַדּוּעַ זֶה שָׁבִים הָאִכָּרִים/ דַּוְקָא לַמִּדְרוֹנוֹת אֲשֶׁר בָּגְדוּ?
מַדּוּעַ זֶה אֵינָם נָסִים מִשָּׁם/ וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ/ שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף, לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט/ אַחַת וּלְתָמִיד?"

יֵשׁ לִפְעָמִים, אַתָּה פּוֹגֵשׁ תַּיָּר/ וְהוּא שׁוֹאֵל: "אֱמֹר נָא לִי, מַדּוּעַ –/ מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת/  לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ?
הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם/ פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ/ וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה/ שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם.
מַדּוּעַ זֶה אֵינְכֶם זָזִים מִכָּאן/ וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ / שֶׁבּוֹ תּוּכְלוּ לִחְיוֹת, סוֹף־סוֹף/ בְּשֶׁקֶט, אַחַת וּלְתָמִיד?

וְאָז – פִּתְאוֹם – אַתָּה מֵבִין אוֹתָם/ אֶת הָאִכָּר שֶׁעַל הַצִּ’ימְבּוֹרָסוֹ/ וְאֶת הָאֵם שֶׁעַל הַפוּגִ’יסָאן,/וְיֶּלֶד עַל הַוֵּזוּב.
גַּם הֵם יוֹדְעִים, וַדַּאי, שֶׁבָּעוֹלָם/ פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת יוֹתֵר מֵהַר הַגַּעַשׁ/ וַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה מִזּוֹ/ שֶׁבָּהּ טְמוּנִים בָּתֵּי אֲבוֹתֵיהֶם.
גַּם הֵם יָכְלוּ, אוּלַי, לָזוּז מִשָּׁם/ וּלְחַפֵּשׁ מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ/ שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף/ לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט/ אַחַת וּלְתָמִיד.
אַךְ הֵם דְּבֵקִים לְמִדְרוֹנוֹת הָהָר/ וּמְחַכִּים: אוּלַי, אוּלַי מָחָר?/ וּמְקַוִּים לַיּוֹם, אשר יָבוֹא/ שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.
אם רק יבימו הם לא לבדם/ יש עוד דברים סביבם ועל ידם/ ובכפרים ישנם בני אדם כמותם/ רק אם ילמדו לחיות איתם
וְאָז עַל הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחֹרָה/ אֵיךְ אָז יוֹרִיק ההר לפתע ויפרח וְיִפְרַח/ אַחַת וּלְתָמִיד!/ אַחַת וּלְתָמִיד!
השורה הנוספת: "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף",
אחת ולתמיד. 

דני ליטני פייסבוק