נועם עקרבי

השיר "קיווינו” של ג'קו אייזנברג ורון נשר הוא בלדת רוק טעונה שמצליחה להחזיק בו־זמנית גם כאב אישי וגם אמירה חברתית רחבה יותר. זה שיר שלא מציע פתרון ברור. במקום להכריז “יהיה טוב”, הוא נשאר בתוך חוסר הוודאות, בתוך העייפות של

אחד המחסומים הגדולים למי שרוצה להגיע למעלה ולהגשים את חלומותיו זהו מחסום ההתחלה מלמטה, אנשים רוצים להצליח מבלי שיראו אותם עוברים את המסלול המאתגר של המסע הסזיפי של ה'למטה'.  שירי מימון  מתגאה בשיר אוטוביוגרפי.  בכך שההצלחה לא הגיעה ממקומות של

היא מרגישה שיש ביניהם חיבור נדיר, שמתקיים מעבר לזמן ולמקום. השגחה עליונה תפגיש  ביניהם, גם אם החמיצה באי-אלה שנים, ובסופו של דבר, לא יודעת מתי. האהבה הזו תנצח. בינתיים, בעיר בה על פניו כולם מתנשקים ומוצאים את אהבתם, היא והוא

ים רפאלי שר מכתב לאמא אהובה שאיננה. מרגיע אותה שהוא בסדר, מצד שני כל כך מתגעגע שהוא מקנא בציפורים ובכוכבים שבשמים, שקרובים אליה יותר ממנו. מתבל בסיפורים מחייו, אהבה חדשה, היחסים עם אבא. כל מה שהראש שופך למכתב בזרם מחשבה

אחד המיתוסים  השכיחים בהורות – הורים אוהבים את ילדיהם ללא תנאי. עברי לידר שר על אהבה לילד ללא תנאי, אבל עם כוכביות פה ושם.  בהתחשב בכך שאין שלמות גם כשהאהבה החלטית, יש מקום לרציו: "ילא תמיד יהיה רק טוב"  או:

מה רצה אורי בן ארי לומר בזרם התודעה עליו עלה? נלך לסוף השיר: "מה שאני מרגיש/ אני תמיד כותב / הזריחות הכי יפות / עולות מתוך כאב". העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, המעבר ממשפט

ומה הפואנטה? זוכרת, זוכרת, זוכרת, ומה עכשיו? המצב על הפנים? – על כך אין רמז בשיר. כל כולו התרפקות על עולם יותר פשוט, יותר מתוק של חוף שבו "אהבנו אמיתי". יש אהבות לא אמיתיות? ומה עכשיו?  אפק לאמור אינו עוסק

מדי ט"ו באב או ולנטיין דיי, כשמגיע עוד גל שירי אהבה קיטש, אני מנמיך ציפיות בכל הקשור למילים. המוסיקה לעיתים מאפילה, כי מה כבר אפשר לחדש בעוד שיר אהבה. געגועים גואים, לב בוכה. קראתי את הטקסט החדש של מוש בן

לזכור הכל – כאילו כל הטוב שייך לעבר? ישנם רגעים שנצרבו, אבל לחיות מחדש את העבר כאילו הוא מכיל את כל מהות חיינו, שיש לשאוף אליה –  נשמע אסקפיזם מופרך. מצד שני, יש גורסים כי נוסטלגיה מהווה גורם מייצב עבורנו,

תמיד "נאהב-נכאב", תמיד "לבד תמיד איתך" . אלה  הצירופים המנוגדים  שיוצרים את הנרטיב של השיר. הנתיבים הסותרים של תחושות מעורבות. שיר על יחסים ברוח אופטימית. מה שהיא אומרת, מה שהוא מרגיש. "כשזה מרגיש עמוק בפנים/ תישארי תמיד צמוד", מסוג הטקסטים

הראל סקעת מבקש אישור/ אישוש ליחסים בינו ובינו. הכל ביניהם מתנהל סבבה, שיגרה ימיומית – על הקשיים והמורכבות,  "רגע טוב רגע פחות מושלם", אבל מדי פעם אתה מוודא שהאהבה שרירה וקיימת כי אין בילתה, אחת ויחידה – "כמו שאלוהים ביקש", וליתר

אנחנו חיים בעידן שכמעט כל סינגר חושב-מאמין שהוא סונגרייטר. למי שלוקח לעצמו את הקרדיט הזה – לא תמיד יש יכולת לבקר את עצמו. טל גבעמיר כתבה משהו על שמש, אור, עננים, שמיים כחולים ומעשים שיובילו לטוב.  יצא לה שרבוט סתמי, מלל

לחלום שתהיה סיבה לשמוח? כלומר מושא החלום – שמחה. השמחה כשלעצמה היא המטרה? זהו? "לשתות את החיים כמו יין"? זו מהות החיים עליה חלם אליעד נחום?  לא רק הדימוי אינו מוצלח, כל השיר הזה מטיף לחוויית נהנתנות נטו, ויש לי

אליעד כבר נמצא על הכביש הראשי המהיר של הפופ המיינסטרימי הקל לעיכול. מנגינה נוגה-מתקתקה, קול רך רומנטי-שרמנטי שר מילות אהבה "טראומטיות" שיש בהן סודות, שתיקות ולחישות, אוצר מילים הכי שדוף.  צמד מילים כמו "שיכורים מאהבה" רוצח טקסט. מנסה לייצר דרמה,