הפלגנות הפוליטית בישראל בין ימין לשמאל היא אחת התופעות המרכזיות שמעצבות את השיח הציבורי והחברתי במדינה. היא נוגעת לא רק למדיניות ולזהות הלאומית, אלא גם לשאלות עמוקות יותר של חמלה, סולידריות ואחדות חברתית. בעידן שבו המחלוקות הפוליטיות הופכות ליותר קיצוניות
ינאי אלבז שר יסורי מצפון של אחרי אסון השבעה באוקטובר, שפגש אותו ואת משפחתו, כשהוא נמצא רחוק מקיבוצו המותקף. השיר מתמקד באירועים ובעצמו. ייסורי מצפון הם תחושת חרטה, אשמה או אי-נוחות נפשית שאדם מרגיש בסיטואציה, שפעל בצורה לא מוסרית, פגע
עוד בחייהם במלחמה הם כותבים את אחרי המלחמה, ואז אחרי מותם – הם הופכים לשירים. האירוניה מקופלת בתוך מציאות אליה התרגלנו, שבכל שנה מתווספים עוד שמות למצבה הלאומית הגדולה. אחר כך מפשפשים במגרותיהם, מאתרים מילים ומעבירים למלחינים, כי גם כאן,
השיר שנפתח כסרט מתח, ממשיך בקצב אמצע שעולה על נתיב מרכזי. קול הפלצט הנעטף בקולות שירה הרמוניים משדר קטע כמו מתוך שיחה אקראית – ניסיון הרגעה למי שנמצא מולו בסיטואציה לחוצה שבה מוצעים פתרונות הקלה (לפתוח חלון? לצאת לטיול?) מתוך
יש דברים שעוד לא סיפר לה. למשל? פתרונים למשה פרץ. מה כן? רק אלוהים יודע איך שברה לו את הלב. אבל בינתיים מסכים ש… תשקר לו שהכל בסדר, רק כדי שיתאפשר לספר לה איך ה"חיים שלו" הרסה "חיים שלמים". במוזיקה
שירים רבים שמוקדשים לנופלים, בין אם הם שירי זיכרון, געגוע, או מחאה, מדברים לעיתים קרובות ברובד כללי, כמעט מופשט. הם מתארים דמות של חייל, של בן או בת, של גיבור, מבלי לציין שם, פנים, סיפור אישי. זה גורם לאובדן להרגיש
"קחי אותי לטייל" הוא אחד השירים המופתיים של דודו טסה, שאני מתוודע אליו מחדש בזכות ביצועים חדשים (קאברים). שיר מצוקה מהול בכאב ממוקד במשאלה של המבוגר הילד הנואש הזקוק להצלה נפשית. חשבתי שדי בביצוע של דודו טסה כדי להצטמרר (הקשיבו
קול הדאגה הטהור – קולה של רותם שרעבי, סטודנטית שנה שניה בבית הספר למוסיקה "רימון", שדודיה אלי ויוסי שרעבי נחטפו בשבעה באוקטובר מקיבוץ בארי. אלי, כידוע. שוחרר בעסקת החטופים, ואילו יוסי נהרג בשבי וגופתו מוחזקת בעזה. המילים – של מאיר
הבעיה: המאזין אינו מודע לסיפור שמאחורי השיר, ומה אהוד בנאי עושה כאן. כדי להיכנס לגן הבדידות של דביר דרורי אי אפשר בלעדיו. (*) תוגת שירתו מתקשרת למפגש בסוג של גן בדידות שהוא מושא געגוע וחלום, שיפעים את ליבו, יחלץ אותו
ריקוד טראנס יכול לשמש כבריחה מעומסים רגשיים כמו צרות, לחץ, מלחמות ומטלות יומיומיות. הוא לא רק אקט גופני – הוא גם דרך לבטא רגשות, לשחרר מתחים, ולהתחבר לעצמך ולרגע. הרבה אנשים מוצאים בריקוד הזה מרחב חופשי, שבו הם יכולים לשכוח
מוסיקת הדאנס מנסה להתחבר לטקסט של "חפירה" עצמית. את הבריחה שלה ענבל ביבי ממחישה בקליפ מטורלל, שבו המיטה מחליפה את רחבת המועדון. הריקוד שלה הופך למסיבת המונים. המילים רצות על הקצב הזה מבלי שנוכל לרדת לעומקן. יצאתי רגע מהריקוד לעיין
ששון שאולוב את סטטיק רצים על מונולוג התנצלות שמערב פסיכולוגיה אישית במערכת יחסים. הדובר הנושא תסביך ילדות, מנסה לשכנע מישהי, שהיא אינה מתאימה לו בגלל הבעיות שלו ("אני לא מה שאת צריכה/ ביני לבין החשיכה, עוד מתנהל רומן עדיין") ובכל
תרבחו ותסעדו. זהבה בן משחררת מחרוזת למימונה במקצבים מדבקים, בועטים ומרימים. מוזיקה מרוקאית שמתאימה לחגיגות המימונה נועדה בראש ובראשונה לשמח, להרקיד ולהביא תחושת חג, אחווה, ושורשיות מרוקאית גאה. תנאי קבלה – 1. קצב שמח ומרקיד, מקצבים מהירים, בעיקר בסגנון שאבי
קובי פרץ דוהר על "הבן של אלוהים", שיר חפלה להילולות, שיר ברכה (בריאות, פרנסה) ואמונה, גם מותאם לחתונה ואם אפשר גם שידוך (תמצא אישה) וקיום מצוות. תפס מרובה, לא תפס כלום. יש שטוענים שהביקורת על הפופ המזרחי מגיעה לעיתים ממקום
יפתח שפירא שר תוגת המשורר בטון מדוכדך. הסיפור לובש מנגינה דקה, צליל המיתרים והקולות השמיימיים מצטרפים לאווירת המתח הקודרת. אורי צבי גרינברג (אצ”ג) מבטא את כאבו העמוק על אובדן אימו בשואה. השיר לקוח מתוך “ספר העיגול”, והוא נכתב לאחר שאצ”ג
ה-EP הזה של אושר כהן ממוקד בשלושת שיריו בגבר הנכזב המתקרבן מול אהובתו המנותקת. השירים -כמה צפוי – עוסקים באהבה, שברון לב, געגוע. החלוקה היא לשני שירי ביאוס עצובים ("גשם", "בקבוק על המרפסת") ושיר חגיגי ("תחנונים") ב"גשם" הוא מתגעגע למאמי
אין בעיה לומר הרסו את השיר של רביץ. הקלסיקה מתבאסת. ראשים מדברים? לפי התוצאה – אני מבין את הראש של ליאור נרקיס ואני יכול להבין גם את הראש של נטע ברזילי. נרקיס הגיע לחפלת האצטדיון שלו. ברזילי הלכה על עוד
פשטותו היפה של שיר אהבה בנלי. אפשר לחשוב על זה ככה: באהבה לא ממציאים מילים חדשות. כל אהבה היא אחרת, וכל אדם מביא איתו את הסיפור המיוחד שלו, את הפחדים שלו. במוסיקה זה קורה גם בשיר שאינו מתיימר טקסטואלית להמציא
הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה
מעיין ליניק רוצה להאמין "שזה מתנקה ממני". למה מתכוונת ב"זה"? למה צמא "הלב המתגעגע". ליניק מאמינה כי ה"אתה" יבין משמעות "כל דמעה בקול דממה דקה" ויקשיב ל"צעדי איילה" של "הילדה בעולמו". איך מטפורת הגלים משתלבת כאן? אני שואל הרבה שאלות
חיכינו לה. אחרי האירוויזיון עדן גולן היתה אמורה להתחיל מסלול שיוביל אותה רחוק. אם זה השיר שמסמן אותו – אז בהערכה ראשונה – היא ככל הנראה בדרך הנכונה, והשאלה המתבקשת – האם הוא מהסוג שפורץ דרך בשוק הפופ העולמי. המילים
המילים "וכמה דמעות יש מעזה ועד לבנון" היו יכולות לשמש את טליסמאן בן נון לשיר שכולו עוסק במה שעבר על המדינה בשנתיים האחרונות, אבל "הדמעות הארציות" נשארו מיותמות מול הדמעות האישיות, החלומות, הסיוטים, ההזיות. "כשאני בוכה מפחד אין ביני לבין
עוד לפני שהספקתי להאזין, שם השיר ("אימפריות של שקרים") נטע בי מחשבה ששרית חדד עושה מהלך של מעבר לשירי מחאה על המקום בו אנו חיים. תקראו למחשבה אשליה או אכזבה. טעיתי בגדול: שרית נשארה באזורי הנוחות שלה – התקרבנות של
מה רוצה עדי גיגי מעצמו? מהו "הילד שבפנים" ? מה מהות הפחד? איך הלב מתקשר עם הכאב? השיר מתפקד ככלי לשאלות — לא כמנגנון של תשובות. הוא בנוי כטור של דילמות שאין להן פתרון חד-משמעי, ולעיתים אף אין להן צורך
חוזרים לשביל של אהוד בנאי עם "הפרויקט של תמרי" בשיתוף היוצר. השביל הזה מתחיל מכאן, כלומר – מהמקום בו אתה עומד – מתחיל שביל שמוליך אל דבר לא ברור, אל אותו דבר שאתה רוצה לעשות, אבל אתה לא יודע איך"…
קול רך מספר סיפור שגרתי על אהבה בבוקר אחד, משדר רגש עמוק במוסיקה שמחברת הרהורים לתחושה. חן כהן נאחז בתובנה פשוטה על זוגיות: באהבה יש הרבה מה להרוויח — קרבה, חום, משמעות — אבל יש גם פגיעוּת. כשאתה אוהב, אתה
משה פרץ חוגג כאילו הוא חי את החיים הטובים באיביזה בסאן טרופה אוו בקופה קאבנה. הביא אותה "לשתות אותו", אבל היא התחילה "לשרוט אותו" – יענו באקט מיני מזוכיסטי. התאהב בה על רקע שקיעות, נוף מושלם, מוסיקה של סנטנה. חיים
משה דץ שר את עצבונו בטקסט פואטי, המשדר רגשות של קונפליקט פנימי, תחושת בדידות וכאב אישי. המילים מצביעות על מציאות שבה הדובר מרגיש תקוע בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מרגיש שהוא יכול. העצב הופך לדימוי מרכזי, שמלווה אותו
הסינגל החדש של אד שירן מגיע בנקודה מעניינת בקריירה שלו. אלבומיו האחרונים, Subtract and Autumn Variations של 2023, היו האלבומים הראשונים של שירן שלא הניבו רצועות סטרימינג של מיליארדים: השיא המסחרי שלו, Divide של 2017, הניב חמישה להיטם, ביניהם Shape
השיר מעביר למחוזות מזרח אקזוטיים, מנגינה והרמוניה שנתמכים במקצב המקדם לשפה הפרסית בפזמון. (*) ליטל גבאי ויוני אמבר מצרפים קולות כדי לשיר סיטואציה במטפורה של – לתת לגל לסחוף אותך – שמשקפת מצב שבו אדם מאפשר לדברים לקרות מבלי לנסות
