סינגלים חדשים

אלו רק האפליקציות? שימוש מוגזם במדיה האינטרנטית, ברשתות החברתיות נקשר לדיכאון, לחרדה, לניכור ובעיות בדימוי העצמי. אילן טייב מנסה סרקזם, בעולם שבו הגולם עולה על יוצרו. אנשים מעדיפים תקשורת דרך האפליקציה על פני אינטראקציות פנים-אל-פנים. התוצאה החברתית אנושית – חוסר

ששון שאולוב לא רק "מדבר עם הרגש", הוא רץ עם הרגש. הרגש רץ לפניו. התחרות הזו תביא לו ככל הנראה עוד מעריצים. בשיר הוא מעיד על עצמו שיש לו "נפש ארורה", כי הוא אהב שהיא קראה לו "מפגר". לה הוא

איך סחררו את השיר עם "יריות" החרוזים. מה זה נותן? קצב-קצב-קצב. אבל סתם קצב, רק בשביל הבט-בט-בט-בט והטאק-טאק-טאק? מה הסיפור? לא להתרגש. לא יותר מאשר פעלולי שרבוט ולהטוטי תמלול. ולמה פינוקיו? הראפר שרק הוא נכון לעכשיו האובייקט הכי קורץ מסחרית

לו הייתי עציץ או חתול, שר שי זורניצר את אהבתו הנכזבת. הסיטואציה שכיחה: אהבה נכזבת היא מצב שבו אדם חש אהבה או חיבה כלפי מישהו, אך הרגשות אינם מוחזרים. זו יכולה להיות חוויה כואבת ומתסכלת, ולעיתים קשה להתמודדות. מה שבטוח:

יצרני המיינסטרים חיים את "הראש" שלהם. מדלגים על הסערה שעבר עלינו מאז ה-7 באוקטובר, ומסתפקים במטעמי פופ.  אליעד ומאי ספדיה שרבטו משהו על יחסי הבינו בינה. הוא בראש שלה, היא בראש שלו. מה עם הלב? לה אין כוחות אליו, לו

משה פרץ ואמיר דדון שרים בהתרגשות עצומה "עכשיו מרגיש חדש", על אדם שמצא את האור, אבל עדיין לא פתר את כל השאלות שיש לו. אז איך? אני לא מצאתי תשובות לחוסר הלוגיקה שבשיר. התקשיתי לחבר את התחושה ("מרגיש חדש") הזו

דוד ד'אור נמצא כבר באלבום החמישי בסדרת האלבומים המצליחה "שירת רבים", שתכליתה הנגשת פיוטים וניגונים ממזרח ומערב. מה מוביל  להלחין פיוטים כאלה? האם יש כאן תחליף לקריאה תבונתית של הפסוקים? האם הפסוקים המולחנים יובילו לקרב את עולמי החילוני לדתי? אין

מה מאיה בוסקילה רוצה בסך הכל? להיות מי שהיא, לבחור באמונה אמיתית (?), לאהוב, האם זה  קרה? היא שוב לבדה, שלמה עם עצמה, מבינה שאלה החיים: "מה שהלך כבר שילך/ מה שנשאר שיתחדש/ זה לא כאב, זה החיים".  מלכת המלודרמות

ה"מנגינות על הפסנתר" בסוף השיר  ("אני נשאר עם השריטות ומנגינות על הפסנתר") כמעט מחרבות אותו. אתה לא חייב בשיר על משבר נפשי לספר כי אתה מוסיקאי. זו יומרה מיותרת. במקרה הזה היא גם אינה מוסיפה לקוהרנטיות של השיר. טל חמו

המושג "ילדים של אלוהים" גורם לאפיקורוס כמוני לחזור לשאלה אקוטית: איפה היה אלוהים כשנטבחו ילדים? האמונה באלוהים וביכולת שלו לשמור על הילדים היא אישית ותלויה באמונות הדתיות והפילוסופיות של כל אדם, אבל לעיתים קרובות מתבררת כאשליה. קרולינה אינה עוסקת בשאלה

מכה על חטא מעלליה ועינוגיה, מאשימה את מי שאחר את הרכבת אליה. את השיר של ליאל נחתום הייתי מעביר להסתכלות פסיכיאטרית. עד לקבלת התוצאות – נאזין לסיפורה של מטורללת – איך "בנתה את עצמה". המעבר החד ל"באת הלילה" משדר את

האהבה שלה היא לא האהבה שלו.  ליאל בריל מסתבכת עם רגשות אהבה. מעלה תמיהות ושאלות. מדוע קמילו לא נותן לה להרגיש אהבה? מדגישה את ההבדלים האישיים בין חוויות ותפיסות האהבה של שני אנשים. כל אחד חווה אהבה באופן ייחודי ושונה, וזה

אז מי את נועה קירל? אולי היית רוצה להיות עצמך, אבל את אינך את, לא רק משום שאת נשלטת על ידי תעשיית המוסיקה, אלא כי את מסכימה למכור את עצמך לשירים שהם פרסומות, לגימיקים מוסיקליים, לגחמות של יצרני להיטים. השיר

זה מה שיש לסינרגיה להציע אחרי כל השנים? בלדת אהבה מלודרמטית שדופה  בדואט עם בן אל תבורי? תשאלו מה הבעיה? בסופו של דבר כולם רוצים להרוויח מעסקה טובה שתשדרג במסלול מיינסטרים מקדם שיווקי. מה יש כאן? לא ברור לאן מנתבים

אייל שלום, מעצב פנים מצליח, חיפש שינוי בחייו, שמתורגם לסיפור אישי בצורת שיר מולחן – על מה שעבר, ואיך המלחמה השפיעה על ההחלטה לשיר את עצמו, לעבור תהליך של שינוי קיצוני בחיים. במוסיקה ענוגה הנוגה חושף שלום את שעבר עליו.

אלי לוי עושה דה ז'ה וו לעידן השאנטי בשיר נשמה מנותק מהימים בהם אנו נמצאים מאז השבעה באוקטובר.  ה-  Always Look on the Bright Side of Life שלו נודד למדבר המנתק. ההצעה מפתה, אך ככל הנראה הזויה בעיני המיואשים והפסימיסטים

שיר לכל האימהות שמחכות לחייל שלהן. הדאגה שממלאת כל פינה בבית. העומס הרגשי. נפשו של אליקיר יוצאת אל אמא. כתב ושר אותה וגם שלח לה צפירת הרגעה. יהיה בשבילה  ירח, וכשיחזור, השמש תעלה. השיר והמוסיקה הם החיבוק הענק שהוא שולח

גיא ירון כורך את דכאונו על העדרה של בת הזוג במעצור כתיבה ע"י האנשת המילים: "אני רוצה לכתוב מילים יפות/ אבל הן לא רוצות אותי".  לא רק שהיא איננה כשהוא חוזר מאוחר בלילה, הוא  גם מרוקן השראת כתיבה, וכך מגיע

אז זהו שלא הכל טוב. נטלי דשטי מספרת-שרה על תסכול של אוהבת "אהבה עיוורת" או מה שבעיניה "אהבת אמת" מול בן זוג שפוחד להביע רגשות. הלב שלה והראש שלו לא מתנים אהבים. זה מוכר: הפחד להביע רגשות בזוגיות הוא תופעה

עומר אדם רוכב על הגל של הראפ. שרק רוכב על אדם. עסקה משתלמת. פעלולני המילים והצלילים חיברו שיר לדואט.  עובד יפה, מצטלצל יפה,  אם כי במהות – החיבור נשאר פעלול חלול. החיבור בין זמרי מיינסטרים לראפרים הפך לתופעה נפוצה בתעשיית

הו מאמי מאמי. עוד שיר אהבה נדוש? הטקסטים האלה מגיעים בלופים. הלילות, הלב, הכאב. אור כהן, זמרת נפלאה, שהתגלה בהכוכב הבא לאירוויזיון 2023-4, מתיישרת על שיר אמצע דרך שאין בו שום דבר מקורי. מה כן? אור  יודעת להפוך את בלדת

תוגת המספר מגיעה בשני קולות של עדי שטיין וארז ביטון שמחברים טונים צנועים ונרגשים, כאשר המוסיקה יוצרת אווירת רקע לסיפור. הסיטואציה: תמונת כינרת עטופה בערפל, שהיא חלק מהוויית העלילה. במרכז אדם שמתבונן בתמונה ומתמלא התרגשות עד כדי דמעות. האווירה בשיר

איך יוצאים מהבלגן? קחו עצה מיאיא, הלא הוא יאיא כהן אהרונוב. תרקדו. זהו?! תקשיבו לשיר: יכול להיות שהצדק עימו: הריקוד כאסקפיזם מספק מרחב בטוח ומלא שמחה לברוח מהמציאות ולשחרר את הנפש והגוף. הפאנקי דאנס  הזה עושה את העבודה. מכוון לרחבות.

מי ראה את הנשמה של נרקיס, את החלומות שלה? מי ראה? אם מישהו מצא – שיחזיר לה. מצד שני למה לחפש אותה אצל בני אנוש, כשיש מגדלור שמראה לה את הדרך? היא הרי גם התחילה ללכת "אחריו". נרקיס מנסה להסתתר

לבנת בן חמו מתמקדת בקונפליקט ערכי שמכתיב את התנהגותה. היא שמה לעצמה גבול מוסרי/ ערכי  שמונע מאיתה לפעול בדרך מסוימת בהיותה מודעת למגבלותיה כמי שאינה יכולה לפסוק בענייני טוב ורע. כבת אנוש היא חשה ששום דבר לא מוחלט או ברור.

גל גדות שרה ב"תפוס ת'פסטיגל": (2008)  "במצולות הים מחכה שתקרא בשמי/ וכך אדע שחזרת לחפש אותי הלילה/ אהבה חסרת מעצורים/ מביאה אותך אל הגלים/ ואני עולה ממעמקים אליך / מאוהבת בליבך/ אל תעצור את המנגינה/ אנחנו שניים מול העולם/בלי פחד

נעלה עם השיר לכביש, נתחבר לראשים שרים-מדברים על הוויית קיומנו כאן. נגביר מהירות וניכנס לסחרור רגשי בדרך למדבר. אין לנו ארץ אחרת? פטריק סבג וארז לב ארי מחברים רציונל לרגש לשדר תסכול העובר עליהם כמו על רבים שאחרי השבעה באוקטובר

תסכול הוא מצב רגשי המתרחש כאשר קיימת חוויה של אי-השגת מטרות או רצונות, אשר עלולה להוביל להרגשה של חוסר סיפוק. השיר הזה הוא שיר של תסכול הנובע מהפער בין התגלות הדברים היפים ("כל הדברים היפים באמת/ מתגלים בזמנם/ האיטי, הבלתי