עמרי קסטן

בפנים היא נשארה הילדה הקטנה שלו. שירה מרגלית שרה שיר מפעים על אבא – חשיפה אינטימית מעומק הלב שכורכת התוגה באושר.  האהבה של בת לאביה יכולה להיות אחת החוויות העמוקות והמשמעותיות ביותר בחייה. כאשר בת אוהבת ומעריכה את אביה, היא

"ארץ הותר לפרסום דקת דומיה ניפול ונקום" שמסיים את השיר לא נכתב כאירוניה לכל התקווה שהשיר מביע, שעוד יהיו פה חיים גם אם זה ייקח ארבעים שנה. הסיום הזה מחבר למצב של – זה הגורל שלנו – ליפול ולקום. עידן

לחפש נחמה ושפיות אצל אהובה זה המקום שבו אתה מחפש קרקע יציבה בתוך הכאוס, מבקש מרחב שבו תוכל להיות אתה, על כל מורכבותך, ומקווה למצוא שם חיבוק שקט או מילה נכונה שתשקיט את הסערה בפנים. אהובה הופכת לנמל, למקלט שבו

ספיר סבן שרה אבא – ממוחו ומליבו, גם מליבה.  עוד ראשים ולבבות תרמו לסיעור המוחות והלבבות – סתיו שמש, עמרי קסטן ואור מילשטוק. אבא יקפוץ ראש ללהבות בשבילה, ישאיר את הלב שלו שרוט, אם קר שם בחוץ. ינשום בשבילה אם

מה שמזכיר לי שיחה עם המוסכניק  שתיקן לי את הגרוטאה. "מה אתה עוד עושה פה?", הוא שואל ומוציא את הסלולרי להראות תמונות מתאילנד. "תגיע לשם – לא תרצה לחזור". העיניים שלו נצצו. שירי מימון וברי סחרוף חובקים דואט ונוסעים רחוק.

משאלתה של הילדה נכתבה בעיני מבוגרים, מושרת על ידי זמר שמשתתף בכל ליבו במה שעובר עליה. "ילדה קטנה" נשארת בתחומי מבטו של הדובר בשיר, לבטח מייצרת סנטימנט כשהיא חושפת פחדים בפני אלוהים,  אבל הטון הדרמטי הוא של מי שכבר אינו

שיר געגועים לאהוב שהופך בשירתה של שירה גבריאלוב זעקת כמיהה וחרדה. "אני ובדידותי/ מחכות בחלון" הוא משפט פשוט וחזק שיתאים לנשים, רעיות ואימהות רבות בתקופה הקשה הזו שעוברת עלינו. העיבוד השמיימי מוסיף אלמנט חלומי לשיר. המנגינה הנוגה רושמת במדויק את

"צד גימל" בחרו להשתמש בנוהל דיבור צבאי כדי לשדר את המצוקה של לוחם בשיר הראשון מתוך האלבום החדש שלהם. "רות עבור" משמעותו סיום שידור ומעבר להאזנה וקבלת תגובה. מה הצד האחר אומר למשמע המצב הטראומטי של זעקה לעזרה וכמיהה לחזור

ליאור נרקיס מרכיב צירוף חרוזים אקראי על מדינה, כשהמוטו שלו – "יש כאן טוב". לוק און דה ברייט סייד אוף ישראל, גם אם ישראל חווה חושך מאז השבעה באוקטובר. מי שכתב לו – זרק-דחס מכל הבא ליד, כדי לייצר איזשהו

אחד המחסומים הגדולים למי שרוצה להגיע למעלה ולהגשים את חלומותיו זהו מחסום ההתחלה מלמטה, אנשים רוצים להצליח מבלי שיראו אותם עוברים את המסלול המאתגר של המסע הסזיפי של ה'למטה'.  שירי מימון  מתגאה בשיר אוטוביוגרפי.  בכך שההצלחה לא הגיעה ממקומות של

מנגינת הגעגועים עולה למסלול שיותר מאשר מספר את סיפור האובדן – נוגע בעצב שמייצר את כיליון הנפש. אנשים המתמודדים עם אבדן מרגישים פעמים רבות שמשהו מת בתוכם,  הם משתגעים ומאבדים שליטה במצבם. אינם יודעים למה לצפות מהמחר. ההרגשה היא שהם

על מה ספיר סבן באמת מבזבזת את הזמן שלה? ומדוע בוכה ומרגישה שמפספסת את החיים, ומה בכלל היא מחפשת, ומה צריך לעשות מי שידע שגם הלילה היא בודדה? הייתי מבקש את מספר הטלפון שלה, אבל לא בטוח שספיר סבן יודעת

הראל סקעת חוגג על ה"בא לי". החריזה בכל השיר מתכווננת על צמד המילים הזה. זה כתוב טכני מדי, לא עושה חשק למאזין לדעת למה התכוון המשורר,  או תחת איזו השראה השיר נכתב. הקצב, השירה כמו גם החיבור למנגינה והעיבוד הגרובי

רבקה זהר מגלה צפונות לב. אין כאן סיפור מיומן אישי מאוד, אלא קול פנימי שקיים אצל רבים: ההתבוננות נובעת ממצוקות נפשיות. האם אלו אמורות לשלוט בנו? האם לחיות לצידן בשלום? ההחלטה הצפויה – להמשיך לחיות גם אם כואב, לנהל עליות

השירים האלה שנכתבים בעטיו של אדם אהוב שאיננו, גורמים לך לעיתים לחבק את הצער. הביקורת תחכה. כל שנה בערב הזיכרון ערן (או גיורא) יאיצו את דפיקות הלב, והשיר יצטרף להתייחדות עם זכר הנופל. שירי הצער נועדו לחיים מתוך ניסיון ליצור

תארו לעצמכם: בחור מבקש מבת 18 להיות "פחות בולדוזר ויותר אישה", כדי שהכנפים הגדולות שלה "לא יחסמו לו את השמש", והיא מתבאסת מזה – "המילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש". עדי ביטי שרה על סיטואציה לפיה הבחור שאיתה רוצה  שהיא תחזור

לירון בן שמעון נשמעת כמי ששרה תאוריה על מהות החיים.  בגדול: כולם מחפשים את הדרך לצאת מהחושך (מצוקה נפשית) לאור, אבל היא ארוכה וקשה. ההצעה היא להביט אחורה על השנים שעברו. איך הפעולה הזו תסייע להגיע יותר מהר אל האור? –