אנחנו ב-2014 ימי אביב. נורית הירש הייתה האישה הכי חשובה בעיר חולון. שורה ראשונה ליד הרמטכ"ל בבית יד לבנים. ראש העיר שעלה לבמה, הקריא ארוכות את הויקיפדיה עליה (נורית, אני השתעממתי. את לא?). ערב של מצעד זמרים, שהיא חבה להם
השיר עוסק במהות חיים, ביצר המולד, החוש הטבעי שמנחה את האדם בדרכו, ללכת במסלול ישר, הליכה תמימה, ללא פחד, לעיתים כמנהיג בראש העדר (כמו עמוד הענן שהלך לפני בני ישראל במדבר). מצד שני היכולת להבין שמגיע רגע שעליך לחדול. מוהר
השבוע כתבתי על "יעלה ויבוא" חלק ב' בפרויקט המחווה המוקדש לשיריו של יורם טהרלב. כששירים חיים לא חושבים על מוות. פתאום נחתה הידיעה. הופעלו הארכיונים. בן 84. הכרתי אותו בעיקר מפגישות בסביבת בית העיתונאים בת"א. הזקן הלבן העבות והסנדלים. שולחן
הילדים המוכים שבחדשות מחברים ותיקי מוסיקה ישראלית. אסתר שמיר-קובי אשרת-רותי נבון. המטרה הרי מקדשת את האמצעים, ואם זמרים צעירים אינם מתגייסים – נלך על הדור שבזמנו – כותרות כמו "גננת התעללה בילדים" – לא נראו בעיתונים או במצלמות האבטחה. רותי
מה אנחנו עושים עם הזמן המודרני הזה, שעף כמו טיל קדימה? – עוצרים אותו לשעתיים כדי לחזור במנהרת הזמן עד פסטיבל סאן רמו. פעם, עוד לפני ששמעו כאן על האירוויזיון, היה רק פסטיבל אחד, שחיכינו לו אפילו יותר מאשר לפסטיבל
אני מכיר לפחות מבקר מוסיקה אחד שהגיע לחולון חמוש בווריאציה על הקלישאה – אלביס התהפך בקברו, יצא החוצה ומיהר לתיאטרון חולון כדי להפסיק את המחזה המביש, כאשר על פניו מבע מיוסר האומר: למה התעללתם בי. אז ככה: הבשורה היא שהקלישאה
