אברהם טל חושף את עצמו, את היחסים בינו ובינה, מספר מה קורה לו, מתוודה ומתנצל – מופנם בתחילה, ומחצין בהמשך בשירת נשמה. סערת הרגשות מתערבלת בתוך השיר – תוקפת מכל צד את המאזין. קודר, מהרהר, כואב, זועק. מעולם לא שמעתי
אילו אני מלחין, והיו שולחים לי שיר כזה להלחנה, הייתי מחזיר לשולח. יש ליריקה שאומרת: לא תודה, אל תלחינו אותי. תשאירו אותי על הנייר. בן אלקיים שכתב הכניס את עצמו בין השורות, אבל לא לתוכן. השיר מתאר רגע לא מוגדר
רגע, מה בסך הכל מבקש ארקדי דוכין? שנעצור את מרוץ החיים, שנוציא את הילדים מהמסכים ונשלח אותם לגינה, שנשב על ספסל ככה סתם, נחייך זה אל זה, שנפסיק לחשוב נדלן, אין עוד מה למהר, אין סיבה לאחר. אוטופיה? אחרי הכעס
קח תהילים (ל"ד) הוסף משהו ממשלי (י"ח) וצור מישמש מילולי כדי לומר בשפה פשוטה: למילים יש כוח עצום. הן יכולות לבנות ולהרוס עולמות שלמים. התובנה: שמירת הדיבור, הימנעות מרע, עשיית טוב וחתירה לשלום. עובדיה חממה אוהב למשמש פסוקים כדי להגיע
אם ב"שקופים" קרן פלס ורון בוחניק שרו על עצבים חשופים, שריטות וסטירות, בשיר הזה הדואט משמש ביטוי לתשוקה לחיים בתוך תמונת נוף אידילית מעבר לנהר, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים פשוטים בבית מנייר רחוק מכל דבר. המנגינה, השירה כמו
קורה משהו באחת בלילה שגרם ללירון לב להעלות מהרהוריו על פערים בין אנשים. יש כאן תאוריה פשוטה שאמרת – אנחנו שונים זה מזה במיקום המנטאלי, בחשיבה, כל אחד ועולמו. הפערים בינו ובינו מתחדדים בשעות הקטנות על רקע סרטים שרצים בשידור
המיית הלב של נסרין קדרי בהזדהות עם שושנה רבינוביץ (וקסלר) שכתבה את השיר בהיותה נערה, בזמן שהותה בגטו וילנה. בגטו הוטל עליה לשמור על ילד צעיר ממנה, וכדי להעביר את זמנם המשותף, כתבה לו שושנה שירים ושרה לו אותם. ככל שהתארכה המלחמה,
מה בדיוק "הם" רוצים מעדי ביטי, שהיא מנסה לשתף אותנו במר גורלה? אני מבין שהבלגנים היו עם אבא שלה. לפי השיר היא המטרה לפגיעת החיצים בתוך הג'ונגל. האם עד כדי כך קמו לה שנאה ואויבים? מי הם חורשי רעתה? בשיר היא
נסים טהר שר מלחמה או שלום בקול ובמבטא של זמר שבא מהרחוב, לא מסדנא לפיתוח קול. הכתיבה תמה אם כי לא נקיה. "רשמית לא מכריזים כאן על שום מלחמה" היא כתיבה עיתונאית, שאינה קוהרנטית לשיר. בשירי מחאה נגד מלחמה היתה
זה שיר אהבה שמגיע ממקומות שמתחת למיתרי הקול. למעשה, חן כהן אינו צריך להפעיל קול גדול. תן לרגש לדבר, והוא מדבר. שיר על הספק המכרסם בהתממשות מחודשת של היחסים לאחר פרידה מאהבה. עברו כבר ארבע וחצי שנים, ועדיין – הוא
הֶנְגְּאוֹבֶר, נוסעת על ריק, געגוע מסנוור. מה היא בלעדיו?ואיך לומדים שוב לאהוב? האם העובדה שידה של ספיר סבן היתה בשרבוט מצוקת הגעגועים – הופכת את השיר ליצירה אותנטית יותר? ממש לא. זה לא רק הטקסט השבלוני, שכמו יצא מתבנית המייצרת מילים
יוסף שר על אהבת חינם על משקל שנאת חינם. כלומר – אהבה ללא סיבה מעשית, ישירה, רוח טובה, שמדלגת על כל מה שהיה, על מעמד ("זרקת את הכתר של המלך"), כולה נתינת הלב. יוסף מתפעם במילים שאומרות מצב אידילי-אוטופי – התאהבות
צבע התפוז על רקע ירוק מעטר את עטיפת "זמן התפוז" של רונה קינן. במרכזו סוס צבעוני כרות ראש. קינן כתבה על "מות התפוז" של פעם – כדי להביע כל שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף
כמה מנדטים יש לאריה דרעי בסקרים האחרונים? השיר הזה לא יוסיף לו. למעשה, הוא היה שמח אלמלא נולד. יואל שמש לא בועט בו. הוא מעדיף שיר עם הרבה שמש, שמאירה מציאות. יותר ציני – פחות הומור. המוסיקה – בכייף. האיים הקארביים,
מישהו הציע לו "לדבר עם אלוהים", כאילו שאלוהים הוא חבר פסיכולוג, שמקבל פרטי פציינטים פרטי. כדאי לך לנסות. אבל מי אני מול אלוהים? שואל הסובל – "בסך הכל כותב שירים". נו אז מה? מה הנחיתות? אלוהים לא יקבל אותו? מה זה?
המאוהבת המתוסכלת שרה את כאב מצוקתה. הוא ברח ממנה בלילה. הוא ברח לה ("יצא לחופשי") והיא יצאה מטומטמת. איכשהו זה הגיע לעיתונים. כתבו שהיא "לוחמת". כותב השיר בטח מבין יותר מהמאזין לשיר באיזו לוחמה מדובר. לפי עדותה של הנפגעת, אנחנו למדים
אני לא מצטרף לריקוד הגאולה של אריאל זילבר. מה יום מיומיים? האם יש תחושה שהיא מתקרבת? ממש לא. העם מפולג, הביטחון על הפנים. אבל זילבר חוגג. חבלי משיח הנה זה בא. אם להיות ריאליסט – זה לא השיר שיאחד את
אז מה עושים עם כל האהבה, שעברה דרך פתלתלה עם הרבה דמעות? זהבה בן מציעה "לזרוק הכל לים", לכתוב שיר ולצרוח אותו בעיר. לזהבה בן אין שום בעיה להפעיל את סלסול הרגש המאונפף שלה על טקסט אקראי ומופרך. נכון, יש
למה הם רוקדים, ועוד בחיוך "מלא שיניים"? ומה בדיוק היא אומרת עם העיניים? לפי השיר, לא ברור אם רע לה או טוב לה, ומדוע הוא עובר מגוף שלישי (היא) לגוף שני (את/ אתה) עזבו טקסט. חסון משרבט סיפור מופרך, כשהמטרה מקדשת את
דני בסן יורד בסוף היום אל הנהר לשטוף את הצלקת, שריטות מן העבר. היינו ילדים וזה היה מזמן, ועכשיו, כשזקנו, ניתן לרגש לדבר. הזמן חרץ שריטות והשאיר צלקות, אבל שיהיה ברור: עכשיו נשמור על שפיות מצילת חיים, על הטוב – אפילו מתוך
זה יכול היה להיות שיר התבכינות קונבנציונאלי של מאוכזב אהבה שנשאר מסכן ובודד, ועכשיו הוא עסוק בלשקם את עצמו. ירדן דנקר לקח את הנרטיב למקום אחר – למוסיקה דאנס עם אלמנטים קלים של היפ הופ. ההפקה היא שמעניקה לשיר את ה"בשר"
ז'אנר שירי ספת הפסיכולוג. כתוב שיר וחסכת. גם יכול לצאת בסוף שיר משחרר. אתה אפילו עשוי לחזור להאמין בעצמך אחרי שעברת מסלול בטוח לשיגעון. מאור תיתון שר את סיפור המסלול (בדרך לשיגעון) שנעצר באיזה חלום של תחושת אושר. מתחיל מלנכולי,
המבע המפויס, הקול הנינוח, המנגינה הענוגה. שיר לאמא שהוא אייזשהו משב רוח חמים מן העבר. מרינה פיינגולד (שנזכיר שוב שזוהי הילדה הג'ינג'ית ששרה "ילדיסקו" לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978?) מתרפקת על אמא באהבה, אבל גם עושה איתה חשבון. הסיפור הנדוש של
צמד המילים "גם אני" אכן הופך את השיר לאמירה נשית קולקטיבית של Me Too או של I was there, too. המוסיקה מעוררת תחושה של ז'אנר "אנחנו העולם" (שיר צדקה שהוקלט על ידי להקת העל, USA for Africa) תרצו: שירתן של שלוש
איך מלחינים מיניאטורה שירית יפהפיה כזו, שנדמה כי אינה מבקשת לעצמה צלילים אלא מתעקשת להישאר כהוויתה. רוני סומק דמיין את דימונה כיפהפיה מולטית ששרועה על מגבת שיזוף במדבר. אין משהו שמטריד אותה, היא אינה משתנה, וגם אם משהו ישתנה בה (רכבת
האם היא הכי מוכשרת מוסיקלית במשפחת קלינשטיין? לפי שיר הבכורה של נועם קלינשטיין, יש כאן גילוי מהסוג פורץ הדרך. אני מדבר על מרכיבים של הלחנה מקורית, יכולת הגשה בנגינה ובשירה, המצאה מוסיקלית. נועם חרזה חרוזים של מערבולת מחשבות הנוצרת בעקבות אהבה.
עכשיו זה כבר אושר, רגש הומה, מפגש לבבות ששרים שמייצר כח. כמה טוב שהמוסיקה מכסה על טראומות עבר. גם אז, כשהיחסים היו למטה, כשיצא לאב משפט קשה, הוא (האב) שר לו (לבן) "כל הלילה", ומתברר שהילד אפילו שמע. כוח הרגש
נרקיס נותנת לליבה הטעון לשיר. הקול מגיע משם. יש במוסיקה סממנים של שירה אל זמנית. הקול הגבוה שר מן הפתיחה מצוקות שברון לב, באמצעות מטפורות של ים ו"ספינות משא של הלב". בשיר האפוף אווירה נוגה, מקוננת נרקיס את תחושת הריק
אז למי יותר טוב – לחבר שחי באמריקה כמו מפיונר איטלקי עם מרתף יין וצי מכוניות או זה שחי כאן (הדובר) ב"מצב צב" על משכנתא וחובות, מתנהל בין אמנות ופרנסה, מוקף אנשים מוכשרים שנחנקים, ממשיך לעשות מוסיקה כמו ילד קטן,
עד כמה אתה יכול לחוש סיטואצית עבר, שבעטיה נכתב שיר הערש הזה, שמכיל עולם ומלואו של טראומה ותקווה? השיר שהלחין ומבצע יונתן רזאל נכתב על ידי ישעיהו שפיגל ביידיש, בזמן שהותו בגטו לודז' במלחמת העולם השנייה. הוא הטמין אותו במקום מסתור,
